פרטים

קטגוריה: פרשת חוקת

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:34

נכתב על ידי Super User

כניסות: 719

זאת חוקת התורה אשר ציוה ה’ לאמור וכו’ (חקת יט-ב)

 וקשה מכיון שפרשתנו עוסקת בדיני פרה אדומה היה הכתוב צריך לומר זאת חוקת הפרה ולא התורה, ואפשר להסביר ולומר שכשם שפרה אדומה היא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, שכל העוסק בפרה אדומה נטמא. ולפיכך אומות העולם מונין את ישראל במצוה זו שאם היא מטהרת מדוע היא מטמאה ואם היא מטמאה מדוע היא מטהרת, אלא חוקה חקקתי גזרה גזרתי ואין אתה רשאי להרהר אחריה ולפיכך כשם שמצאנו בפרה אדומה שיש לה את האפשרות לטהר ולטמא כמו כן כל העוסק בתורה יכול לעלות מטומאה ולטהר את עצמו, אבל מצד שני אם האדם לא זך אין בכח התורה לטהר אותו, וכמו שאמרו על הפסוק "כי ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם’’ זאת אומרת באותה תורה עצמה אפשר ללכת ולהתעלות או חלילה להכשל בה, וכמו שאמרו זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, וזהו ופושעים יכשלו בם, נמצא שאותה תכונה ובחינה שנמצאת בפרה אדומה נמצאת גם בתורה לכן שפיר קאמר הפסוק זאת חוקת התורה.

ובאופן אחר נראה לומר מדוע נקט זאת חוקת התורה ולא חוקת הפרה,. כי רואים אנחנו במצות פרה אדומה שאין לה טעם והבנה אלא חוקה חקקתי וגזרה גזרתי ואין אתה רשאי הרהר אחריה, כמו כן כל התורה כולה וכלל מצוותיה הם בבחינה של חוקה, ולא תלוי הדבר אם אתה מבין את טעם המצוה או אינם מבין את טעם המצווה, כגון במצות כלאים ושעטנז וכדומה במצוות שאין לנו טעם והשגה בטעמם ובהבנתם, ולכן צריך אתה לקיים את כלל התורה בבחינת חקה כפרה אדומה ולכן אמר הכתוב זאת חוקת התורה, להודיעך שכל מצוות התורה הם מבחינת חוקת וגזרת מלך על עבדיו (וידבר יוסף).

וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמור זאת חוקת התורה (חקת יט,  א-ב)

למה נאמר הטעם חוקת התורה בו בזמן שמדבר רק על דיני הפרה ולכאורה היה צריך לומר זאת חוקת "הפרה" והסביר כי כל דיני פרה אדומה מלמדים אותנו ענין טומאה וטהרה , וכל זה נובע מדיני התורה, שאלמלא תורה לא היו לנו דיני טומאה וטהרה כמו שאצל הגויי אין דיני טומאה וטהרה, כי אין גוי מטמא באהל כידוע, יוצא שכל זה נובע מקבלת התורה שעל ידה נהיינו מזוככים וכל פגם אפילו בדבר דק מן הדק משפיע עלינו וצריכים טהרה. כי נתאר לעצמנו שיש אוהל ענק מאוד ויש כזית מת מתחת לאוהל וכל ישראל נמצאים מתחת לאוהל כולם נטמאים אפילו כהן גדול. ואילו יעמדו תחת האוהל הזה אלף גויים לא נטמאים? הלא הדבר הזה הוא נגד השכל, אלא זוהי חוקת התורה שהמת מטמא דוקא את היהודי אבל הגוי נשאר כמו שהיה. וכתב באור החיים הקדוש שהסיבה לכך משום שגוף היהודי הוא קדוש וטהור ודומה לצנצנת של דבש שלאחר שמרוקנים אותה באים הרבה זבובים ומתחילים לינק מהדבש. שכל עוד הנשמה הקדושה שורה בגוף האדם, אין החיצונים יכולים להדבק בגוף. אך ברגע שהנשמה נפרדת מהגוף מיד באים החיצונים לידבק בגוף המת והם שגומרים את הטומאה אבל בגוף הגוי שהוא טמא מעיקרו אין לחיצונים מה לחפש שם ולכן אין הגוי נטמא במותו.

לכן אמר כאן זאת  חוקת התורה ולא חוקת הפרה כי כל הסיבה שיש טומאת מת ליהודי ולא לגוי שהיהודים שקבלו את התורה וחלה עליהם קדושה והחיצונים רוצים לינוק מן הקדושה.

וידבר ה’ אל משה ואל אהרון לאמור: זאת חוקת התורה אשר צוה ה’ לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על (חקת יט א-ב)

בפרשה זו מודיעה התורה דין של פרה אדומה תמימה, ולהביאה בהר המשחה שהוא הר הזיתים שהיה בדיוק נוכח בית המקדש, וישחטו אותה שם וישרפו אותה וימלאו מים חיים וישימו בכלי ויזרקו האפר של הפרה לתוך אותם המים ויזו את המים האלו על גבי הטמאים והמים האלו נקראים מי נידה. והיתה להם סגולה שהיו מטהרים את הטמאים ומטמאים את הטהורים. ומצוה זו היא אחת מסודותיה המופלאים של התורה שאי אפשר לחקור ולא לשאול טעמה, אלא יש לקיים אותה כחוקה, ביראה ובאהבת השי"ת, ולא נתגלה סודה אלא למשה רבנו בלבד, ונרמז בתיבה "אליך" ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, שרק לך נתגלה הטעם. ולא לאחר ואפילו שלמה המלך שהכתוב אומר עליו חכם מכל האדם (מ"א ה) שהיה בקי בכל מיני חכמה לא השיג סודה של פרה אדומה וזהו שאמר : אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז) כלומר: חשבתי בלבי אני אחכים ואגיע להבין סודה של פרה אדומה והנה היא רחוקה ממני והי"א רחוק"ה בגימטריא פרה אדומה.

ומעשה היה ברבן יוחנן בן זכאי שגוי אחד אמר לו: אותם הדברים שאתם עושים בפרה האדומה נראים כמעשה כשפים שאתם לוקחים פרה ושורפים אותה, ולוקחים את האפר ומטילים אותו  לתוך מים ואתם מזים על מי שנטמא במת פעמים, ובזה אתם אומרים לו שהוא טהור. והרי דברים אלו אי אפשר להבינם. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי האם נכנס פעם רוח רעה בגופך, אמר לו: לא. אמר לו: האם ראית אדם שנכנס בגופו רוח רעה, אמר לו: כן אמר לו ומה הרפואה שעשו לו. אמר לו היו מביאים שורש ומקטירים אותו תחת האיש הזה, ומזים עליו מים ואז ברח אותו הרוח הרע. אמר לו החכם הזה לא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. אותו הדבר היא הפרה האדומה. שהטומאה היא רוח רעה השורה על האדם שנטמא במת. כמו שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג) כלומר כשיבוא מלך המשיח תעבור רוח הטומאה מן הארץ, וכך עושים במי אפר הפרה האדומה, והתשובה מצאה חן בעיני הגוי והלך לדרכו.

משהלך אמרו לו תלמידיו לריב"ז לאותו הגוי דחית בקנה, מה תשיב לנו. אמר להם: זה שנאמר בפרשה זאת חוקת התורה, שאותה מצוה היא סוד גדול ואל תהרהרו בה למצוא טעמה. חוקה חקקתי וגזרה גזרתית ואין לכם רשות להרהר בה.

והפרה האדומה עלתה בדמים מרובים, שהיתה צריכה להיות כולה אדמונית שלא יהיו בה שתי שערות לבנות או שחורות שאם היו בה ב’ שערות לבנות או שחורות היתה פסולה, ומצותה שתהא בת שלש שנים או בת ד’. ואם היתה זקנה כשרה. ואין קונים אותה בעודנה עגלה ומגדלים אותה, שהרי נאמר ויקחו אליך פרה אדומה, שהלקיחה צריכה להיות כשהיא כבר גדולה. ואם לא מצאו אלא עגלה, קוצבים המחיר עם הבעלים, ותהיה אצלו עד שתגדל ואז לוקחים אותה. ואפשר לקנותה אפילו מגוי. ואסור שיהיה בה שום מום. וכל המומים הפוסלים בקרבן פוסלים גם בפרה אע"פ שאינה נקרבת כקרבן. ויש מעלה לפרה מה שאין לקרבנות היינו שהעבדה פוסלת בה, שאם נעשתה בה כל עבודה שהיא, ואפילו קשר עליה העול, אף שלא חרש בה, פסלה. שכן נאמר בפסוק: אשר  לא עלה עליה עול. ואפילו נשתמש בה שימוש קל ביותר פסול. כגון שרכב עליה או שעבר הנהר או שם בגד עליה או שנשען עליה, פסולה. ואם קשר בה מוסרה אם קשר כדי לשומרה שלא תצא ותזיק כשרה. ואם לא לשם שמירה, פסולה שם עליה מכסה בשביל הזבובים שלא יעלו עליה כשרה. שזה מצורך הבהמה. הכלל הוא, כל דבר שעושה לצורכה, כשרה. לצורכו או לצורך אחרים פסולה.

ואותה הפרה שעשה משה רבנו שהיתה הראשונה, צוה הכתוב ששרפתה יהיה ע"י הסגן של הכהן הגדול שכן אומר הכתוב: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, שהיה סגנו של הכה"ג שהרי אהרון הכהן היה עדיין בחיים. אבל שחיטת הפרה אינה צריכה להיות בידי כהן גדול, וכשרה אפילו ע"י זר אם כהן עומד על גביו. שכן נאמר כאן ושחט אותה לעניו שכל אחד יכול לשחוט אותה לפני אלעזר הכהן, ואלעזר מקבל הדם, ולא יקבלו בכלי אלא בידו השמאלית בכפו ויזה הדם הזה שבכפו באצבעו הימנית שבע פעמים, ויכוון את ההזאות נגד פתח אהל מועד, ויסתכל בשעת ההזאות אל פתח אהל מועד, שכן נאמר והזה אל נוכח פני אהל מועד, ואחרי שגומר להזות כל ההזאות הוא מקנח ידיו בגוף הפרה, ומצית את האש ושם את הפרה על גבי האש. ואח"כ נוטל עץ ארז ואזוב וצמר צבוע בתולעת משקל חמשה סלעים (שלשים דראמים) ואומר לעומדים שם: עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארז זה ג פעמים וכן אומר אזוב זה וכו’ ג פעמים וכן שני תולעת זה ג פעמים והם אומרים לו: הן הן הן ג"פ על כל אחד ואחד.

ויקחו אליך פרה אדומה (חוקת יט, א-ב)

אמר ר’ יהודה אמר רב שמואל צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו ביקשו חכמים ממנו אבנים לאפוד של כהן גדול שהיה ברשותו בכספת. ובתמורה היו מוכנים לשלם כל מחיר והיה המפתח של הכספת תחת ראשו של אביו הישן ולא רצה לצערו ולהעירו משנתו כדי לקבל את הכסף תמורת האבן היקרה ובזכות מצווה זאת של כבוד הורים בשנה הבאה אח"כ נולדה לו פרה אדומה, ובאו אליו חכמים ואמרו לו תביא לנו את הפרה אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש ממכם כל הון שבעולם אתם נותנים לי, אבל אין אני מבקש ממכם אלא את אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אב ואם.

מזה אנחנו צריכים ללמוד מוסר השכל: כף זכות על עם ישראל שאותו גוי ויתר על סכום עצום בשביל מיצווה מובנת ויש בה טעם כבוד אב ואם ואילו "בני  ישראל מוכנים להוציא הם את אותו סכום למצווה שאינה מובנת כמו פרה אדומה.

וזאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה (חקת יט-ב)

מצות פרה אדומה היא הסמל לחוקה בתורה – מצוה בלא טעם. ואמרו חז"ל בבמדבר רבה (יט ג) אמר שלמה: על כל אלה עמדתי,ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז,כג), ע"כ.

בכל אופן באו חז"ל ונתנו טעם. וכך אמרו בבמדבר רבה (יט,ח) "פרה"-מפני מה כל הקרבנות (רש"י: קרבנות ציבור) זכרים,וזו נקבה? אמר רבי איבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמר המלך: תבוא אמו ותקנח הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה עגל, ע"כ. וכן נאמר במדרש אגדה: למה ציוה הקדוש ברוך הוא להביא פרה אדומה?-לכפר על מעשה העגל. "אדומה"-לפי שהעגל היה אדום. "תמימה"-לפי שלא הלכו עם הבורא בתמימות,לכך תהיה תמימה,ע"כ.

שואלים המפרשים,כיצד יתכן לומר טעם שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל,הרי על פרה אדומה נצטוו קודם לחטא העגל,עוד כשהיו במרה,שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שמות,בשלח טו,כה) ומפרש רש"י: נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת, פרה אדומה ודינין,ע"כ. אם כן,לכאורה הציווי על פרשת פרה אדומה אין לו קשר לחטא העגל,וכיצד ניתן להבין המדרשים דלעיל?

אלא,פרה אדומה באה לטהר טמאי מתים. ומי גרם למיתה בעולם? – הנחש הקדמוני גרם למיתה על ידי שהסית את חוה שפיתתה את האדם לאכול מעץ הדעת,ואז נגזרה מיתה בעולם,ועל ידי המיתה נגרמה הטומאה. וכדי ליטהר מהטומאה הזו, עושים את מעשה פרה אדומה.בנוסף למוות שגרם הנחש הוא גרם לדבר נוסף,וזהו הזוהמא שהטיל. וכך נאמר במדרש אגדה: "ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל" (בראשית ג,יג) מהו "השיאני"? מלמד שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, ע"כ. ואמרו חז"ל בגמרא (שבת קמה ע"ב) מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה,הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני,פסקה זוהמתן. עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני,לא פסקה זוהמתן, ע"כ.

מהי אותה הטלת זוהמא? יש מהראשונים שפירשו שפיתוי הנחש היה במחשבה לאכול ולא במעשה.אם כן,מהי אותה זוהמא שהטיל הנחש במחשבת האדם? (אומר רש"י על התורה: "השיאני"-הטעני,כמו: "אל ישיא אתכם חזקיהו" (דברי הימים-ב לב,טו). אך מצינו בתוספתא (סוטה ד,ה): וכן מצינו בנחש שנתן עינו להרוג את האדם ולישא את חוה. אמר לו המקום: אני אמרתי תלך בקומה זקופה,עכשיו "על גחונך תלך". אני אמרתי שתאכל מעדנים כאדם, עכשיו "ואיבה אשית". נמצאים אומר בנחש: מה שביקש לא ניתן לו, ומה שבידו – נטל ממנו, ע"כ. הנחשב מסמל כפיות טובה, נתינת רעה תחת טובה. הרי הוא היה מורם מכל החיות ומלך עליהם,ובמקום להודות ולהוקיר על מה שזכה, הוא משיב רעה תחת טובה ואינו מוכן לקבל שישנו האדם שנמצא מעליו. כה חזק היה יצר הקנאה ואי הכרת התודה והטובה.

ואמרו חז"ל בגמרא (תענית ח ע"א) מר ריש לקיש: מהי דכתיב: "אם ישוך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" (קהלת י,יא)?

לעתיד לבא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו: ארי,דורס ואוכל,זאב,טורף ואוכל,אתה מה הנאה י ש לך שאתה רק הורג? אמר להם:"ואין יתרון לבעל הלשון"-וכי איזה הנאה יש לבעל לשון הרע?ע"כ.

את כל החיות ניתן לאלף,ולאחר שמאלפים אותן הם לא יפגעו לרעה בבעליהם שהאכילו אותם ואילפו אותם,חוץ מהנחש,שאפילו כשהוא מאולף הוא אינו מכיר את מגדלו, ואם יש לו הזדמנות להכישו – יעשה זאת,לנחש אין מושג של הכרת טובה.מה שאין כן ארי, נמר וברדלס.

האדם מתנהג לפעמים יותר גרוע מבהמה וחיה. בהמה וחיה יודעת להכיר טובה למי שמאכיל אותה ומגדלה,ולפחות לא יפגעו במי שמטיבם. אבל האדם, מנין לקח תכונה כה שלילית של כפיות טובה? להשיב רעה תחת טובה, שאינו מוכן להסתפק במה שיש לו, ויש בו את הגאווה והתאוה לעוד ועוד,יש לו מנה רוצה מאתיים, מהיכן מגיע כל זה? אלא זוהי הזוהמא שהטיל הנחש באדם. והקב"ה נפח באדם נישמת חיים בחינם ללא דרישות מעבר ליכולת האדם רק שיקבע עיתים לתורה ואינו קובע לא רק שלא קובע אלא משחית הורס. בזמן מתן תורה אומר הכתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יתרון יט ב)-כאיש אחד בלב אחד,היתה אחדות ולא היתה שנאה,אזי פסקה זוהמתן. אבל בחטא העגל חזרה הזוהמא,חזרה הגאווה כל מי שמתגאה כאילו עובד עבודה זרה שאומר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת (סוטה ד ע"ב) מקביל למאמר (יבמות קיב ע"ב): אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

הנחש גרם לשני דברים. הראשון-מוות בעולם. והדבר השני – זוהמא של קנאה,גאווה ואי הכרת הטוב, הדבר השני פסק בזמן מתן תורה וחזר אחר כך בזמן חטא העגל. וכן הציווי הראשון במרה לפני מתן תורה בפרשת פרה אדומה שבאה לטהר טמאי מתים,היה צווי לתקן את המוות-הטומאה שנגרמה בחטא הקדמון על ידי הנחש. ואילו הדבר השני שנגרם על ידי הנחש - הזוהמא זה היה צריך להיות מתוקן על ידי מתן תורה,ולכן הציווי הראשוני הוא רק על תיקון טומאת מת. אבל לאחר שחטאו בחטא העגל, חזרה זוהמתן,אם כן,יש לאפשר פרה אדומה תיקון נוסף: לתקן את הזוהמא שהטיל הנחש בהתנהגות האדם שבאה לידי ביטוי בחטא העגל. לכן אומרים המדרשים לעיל: תבוא האם,פרה אדומה,ותקנח צואת בנה – חטא העגל. תבוא פרה אדומה ותכפר גם על מעשה העגל. (מידרש אור חדש).

הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר כל הנגע במת בנפש (חקת יט-יב)

הנוגע במת טמא שיבעת ימים תחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר, אבל אם חס ושלום לא יתחטא ביום השלישי גם ביום השביעי לא יטהר, זה מדבר בזמן שבית המקדש קיים מטהר על ידי אפר הפרה, אבל בזמן הזה שכולנו טמאי מתים מה נעשה? אמרו חכמינו זיכרונם לברכה אין דבר שלא רמוז בתורה פה מדבר על אותה הטומאה שהיא יותר מטומאת המת כגון עברות חמורות מן התורה, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים לשון הרע, ואם במקרה אחד פיתה אותו יצר הרע חס וחלילה ועבר על כולם או מקצתם ומתחרט, מה היא תקנתו? אמרה תורה בקצור נמרץ, הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי טיהר, זאת אומרת שנתנה לנו שני דברים, דהינו ביום השלישי זה נקרא תורה שנתנה בחודש השלישי ונקרא אורין תליתאה תורה נביאים וכתובים, אד שרוצה שיתכפר לו במקום קרבן ובמקום סגופין ושיהיה לו חלק באלקי ישראל ושיזכה לרום מעלה צריך לקבל על עצמו עול תורה לא נקרא עולה של תורה, אלא על ידי קביעות בתורה זהו שאומר הכתוב הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר, זאת אומרת שנתנה לנו שני דברים, דהיינו ביו השלישי זה נקרא תורה שנתנה בחודש השלישי ונקרא אורין תליתאה תורה נביאי וכתובים, אד שרוצה שיתכפר לו במקום קרבן ובמקום סגופין ושיהיה לו חלק באלקי ישראל ושיזכה לרום מעלה צריך לקבל על עצמו עול תורה לא נקרא עולה של תורה, אלא על ידי קביעות בתורה זהו שאומר הכתוב הוא יתחטא בו ביום השלישי, וביום השביעי יטהר דהינו שמירת השבת כהילכתה, אז אם מקים שני דברי הללו מוחלים לו עונותיו של אדם. למדנו מפה שאדם לא  יתיאש חלילה מאחר שהתחרט על מה שעבר ומקבל על הבא. (אהבת חיים).

אמרו חז"ל "כל העוסק בתורה נכסיו מוצלחים" (ע"ז יט ע"ב).

מעשה לפני שנים בתלמיד חכם אחד חשוב בירושלים שמצבו היה דחוק ביותר, וכל פעם שהייתי פוגשו שאלתו אלי האם מכיר אתה גמ"ח או איזה נדיב שיכול לתרום לו, וכך היה חי תקופה די ארוכה. לאחר זמן ממושך שלא ראיתיו פגשתי אותו, וכבר אין בפיו את אותם בקשות  שהייתי רגיל לשמוע ממנו, ואדרבה, היה נראה כי כבר השתחרר מכל חובותיו והנו שבע רצון. שאלתי אותו מה עם מצבו הכספי, אמר לי בזה הלשון "תאמין לי, קבלתי עלי להרבות בשעורי תורה ובאמת, בכל שעור תורה שנתוסף אצלי ירדו ממני חבילות של חובות, והוסיף כי אין לו על כך שום הסבר טבעי".

איננו זקוקים למעשיות אחר שזו הבטחת התורה, אולם בידעי ומכירי כמה וכמה תלמידי חכמים שחיו בדחקות בתחילה ובמו עיני הכרתי אותם וראיתי התממשות דברי חז"ל כל המקים את התורה מעוני סופו לקימה מעושר, התעקשו להמשיך ללמוד, והבינו שכל הדחקות החובות ועול הפרנסה אינו אלא נסיון שעובר על כל צורבא דרבנן כדי להדיחו מגדלות בתורה ובאם עומד בנסיון בסופו של דבר מקיים את התורה מתוך ברכה ושפע.

במשל מופלא המובא בספרי צדיקים היטיבו לבאר את ערמת היצר והצלחתו בפתוי בני האדם.

יענקלה העני זה ימים שכבר לא בא אוכל מזין לפיו, מלבושיו פרועים ופרומים, והעניות מראה אותותיה על פניו המסכנות מבלי יכולת להסתירה.

מהלך לו יענקלה ברחובות העיר שמא ימצא מזונו ומלבושו מאנשים רחמנים, והנה יהודי טוב מזדמן לפניו. שואלו יענקל’ה אולי מכיר אתה מקום גמילות חסדים המחלקים מזון  ומלבוש לעניים בחינם? עונה לו היהודי בודאי! האיך לא שמעת? ברחוב יפו 18 ישנם אנשים גומלי חסדים המחלקים חינם אוכל ומזון, ובפרט לנצרך כמוך שנראה שזה כבר ימים שלא אכלת כראוי. לך למקום זה ותשביע רעבונך ותכסה את מערמיך.

שמח העני והלך לכוון אותה כתובת, ומשום מה טעה, ובמקום לכנס לרחוב יפו 18, נכנס לבית מספר 16 באותו רחוב, בית גדול, נאה ומרווח. מקיש הוא בדלת והנה לקראתו בעל הבית. פותח הוא בשאלה לרצונו, ומשיב לו העני האם כאן הוא בית הגמילות חסדים למאכל ומלבוש? תכף קלט בעל הבית שעני זה טעה שבמקום להכנס לבנין הסמוך, הגיע לביתו במספר 16 והחליט לנצלו. השיב לו בודאי! כאן מחלקים הכל! אולם אזנך הטעתה אותך במעט החלוקה אינה בחינם לגמרי צריכים קצת לעבוד. חשב העני שמסתמא טעה, וכי מי נותן אוכל ומלבושים חנם?! ובכן אמר לבעל הבית מסכים אני לקבל עבודה כלשהי על מנת שלערב אקבל מזון ומלבוש. הבטיח ובעל הבית שאכן כדבריו כן יהיה.

העני הרעב והמיוגע עבד יום שלם בביתו של בעל הבית, ניקה לו את גינתו את ביתו, וכמו כן ביצע שליחויות מסוימות.

לערב, והוא כבר כמעט נופח את נשמתו, מבקש הוא על נפשו את מזונו ומלבושיו. תכף משיב לו בעל הבית בודאי אקיים הבטחתי! לך לבנין הסמוך ושם תקבל ככל אשר תחפוץ!

העני בתמימותו חשב כי זו הפרוצדורה עובדי כאן ומקבלים שם. הולך הוא לתומו לבנין הסמוך וטענתו בפניו עבדתי בבנין הסמוך על מנת לקבל כאן מזונות ומלבושים.

מיד הבין בעל הגמ"ח שאכן נפל עני מסכן זה בשכנו הנוכל בשל טעות בכתובת, ואותו נוכל נצלו, כביכול שעל מנת כן יקבל כאן את מזונות ומלבושו שהיה מקבלם חינם אילו היה מגיע ישר לכתובת הנכונה.

והנמשל הוא האדם נצרך למזון ומלבוש וליתר צרכיו. פוגש הוא ביצר הרע, והלה מציע לו להשתדל! בלא השתדלות תמות ברעב, צריך לעבוד ולעמול לפרנסה, והגם שלפעמים באה עבודה זו על חשבון תורה ותפילה או יתר מצוות. ולאחר שעמל ועבד, מופנה הוא לקבל מחיתו מאת ה"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", שהרי וכי ליצר יש לו חיים ומזון לתן לאדם?! הרי הוא מקור המות והרע. נמצא האדם נגרר לפתוי הבטחת מזונו מיצרו הרע כשלמעשה מוכרח הוא לבסוף לקבל את מזונו מאותו מקור שהיה נותן לו את פרנסתו, וגם יותר ברוח וכבוד אילו לא היה טורח על חשבון תורתו ותפילתו.

זאת צריכה להיות אמונתו, לכך חנכנו 40 שנה במדבר נחש שרף ועקרב ללא חרישה זריעה וקצירה וללא שום משא ומתן, ללמוד כי הפרנסה יורדת מן השמים. ובנס כזה חיינו תקופה ארוכה ללמד על כל התקופות, שאף שנגיע למצב של עצמאות חרישה זריעה משא ומתן נאמין שבעצם אותו אחד שהיה מאחורי פרנסתם של ישראל במדבר הוא נמצא מאחרי כל עסקינו, ורק למראית העין נראה כאילו ואנו העושים והחריצות שלנו היא המעשרת, אולם מטרת חנוכו של הקב"ה במדבר ללמדנו כי החריצות שקר והגזרה אמת. וכך שבעצם גם היום יורד מן, אלא שבשנות ישראל במדבר ירד המן מן השמים ללא מעטה וחפוי טבעי, והיום מלבוש הוא במעטה סיבות טבעיות, אולם מאחרי הכל עומד הקב"ה בכבודו ובעצמו הזן ומפרנס מביצי כינים ועד קרני ראמים.

ואמנם כך רצון ה’ שינהג עולמו בדרך הטבע, אולם כמה טעות היא לעזור להקב"ה לפרנס את עצמנו על חשבון תורתו ומצוותיו.

הרי שבזה אנו באים כמציעים להקב"ה הצעה לאמור הרי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ואם כן מאחר ומזונותיו קשים להמצא לנו, יש לנו הצעה, להתאמץ יותר וגם על חשבון תורה ותפילה ואולי בכך נקל מהעומס של הרבונו של עולם מפרנסת בריותיו.

היעלה על הדעת הצעה כזו, הקדוש ברוך הוא צריך עצות שכאילו מאתנו, הרי כל הבטחת הברכה והשפע שהבטיחו הקדוש ברוך הוא זה באם נעסוק בתורה ותפילה ונשמור מצוותיו.

מסופר כי פעם הסבא מנובהרדוק דרש בענין הבטחון שיש לבטוח בה’ ולעסוק בתורה, ושאל אחד מהשומעים, רבי, אם אני אעסוק בתורה ירד לי כסף מן השמים?

ענהו הסבא:

יורד כל יום כסף מן השמים אבל אף אחד לא מושיט יד לקבלו.

הקדוש ברוך הוא משפיע ומוריד שפע, הכלים לקבלת השפע הלא המה מידות הביטחון והאמונהף וכשהם פגומים אזי אין כלים וידים לקבל את אותו שפע.

"סם חיים"

אם פעם לא הבנו מה הבאור בדברי חז"ל שהתורה נקראת "סם חיים". היום לדאבוננו רואים אנו בצד השלילי מהו כוחם של "סמים". הכיצד מי שמכור להם אין נחשב אצלו שום תאוה אחרת בעולם, לא אוכל לא כסף לא עריות, ואין לנגד עיניו אלא את "מנתו" סמא דמותא.

לא פחות מזה מונח מנת סם חיובית בדפי הגמרא המשנה ההלכה וביתר מקצועות התורה, והא לך לשון אור החיים הקדוש (פרשת "כי תשא" כו, ח)

גם ירמוז "בכל הטוב" אל התורה כאמרם ז"ל (ברכות ה’) "אין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

ורק ההבדל הוא שהניגש לסמים – סמא דמותא, מיד נמכר הוא עבד בהרגשתו את אותו טעם רח"ל, כי על זבל ומאוס אין שוטרים העומדים לעכב את הרצון של כל מי שרוצה ליטלו אולם הרוצה לקנות סם חיים על כך יש מניעות רבות.

עלינו לדעת, בתחילה בתי מדרש דומים לבתי אסורים המתישים את לומדיהם, בתחילה הלומד דברי תורה מרגיש טעם מר וקשה בהם, השורות השחורות משחירות את עיניו, אולם לאחר שעמל בהם וממשמש בהם זוכה להגיע לעונג העצום המונח מתחת אותם שורות שחורות, וזוכה ומתגלה לו האור הגנוז בתוכם, וכדברי חז"ל כשברא הקב"ה את האור בששת ימי בראשית היה אדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו, וכשראה שאין הרשעים ראויים להנות מאורו גנזו בתוך התורה, ומתגלה אור ערב ומתוק זה לעמלי תורה.

נפש האד אצולה ממקור נאצל מעונג ומפונק, הנפש בטבעה דורשת עונג ופנוק, כשחסר לה אותו עונג נופלת היא לדכאון ולעצב.

אלא שיש עונג התואם לה לעדינותה ולמהותה, וישנו חקוי, אולם לעולם הנפש דורשת עונג כיון שסוף סוף חוצבה מתחת כסא הכבוד מקום אוצר הנשמות ששם עונגם הוא לאין שעור.

ולכן אם לא נתן לה את ענגה התואם למהותה תיפול לעצב ומרירות ובעל כרחנו נצטרך לספק לה עונג מרומה שלמראית העין ידמה לנו שמספקים אנו לה את ענגה, אולם זה בעצם יחלה אותה יותר כיון שאין זה המזון המתאים לה, זהו מזון הסותר לגמרי את תנאי בריאותה וקיומה.

כדי שתהא הנפש בריאה ושמחה צריכה היא מזון הראוי לה, וכמו כן ללא מזון כלל שאינו לא אמיתי ולא חיקוי תחלש הנפש, כאדם לאחר צום הרי שחלוש הוא ותשוש הוא כל מה בהדף קטן הודפתו ומנידה את שווי משקלו, ועל אחת כמה וכמה אם יהא ההדף בעצמה שבודאי יאבד את יציבותו.

טרדת הזמן

אין לי עכשיו זמן! איני פנוי! לא עכשיו, אחר כך אתפנה ללמוד! תשובה שגרתית לעצלים מדברי תורה, תשובה ניצחת לכך ראיתי במעשה שהיה עם הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל מובא בספר "טובך יביעו".

רבי אריה לוין זצ"ל נתקל פעם באדם שהיה עסוק בפרנסתו במשך כל היום וגם בשעות הלילה לא מצא את הפנאי להשתתף בשעורי תורה, וביקש לעודדו ולחזקו.

ניגש אליו ר’ אריה ואמר לו כדברים האלה. כתוב בגמרא (ברכות, דף ה’ עמוד א’) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", וכו’ חשבת פעם מה פרושה של המילה ’ירגיז’? ובכלל כיצד מרגיזין את היצר הטוב על היצר הרע?

והסביר רבי אריה את הדברים על פי משל: שני יהודים החזיקו בשתי חנויות, האחת ליד השניה. החנות האחת היתה מלאה בלקוחות במשך כל שעות היום, והעסקים שם שגשגו בצורה יוצאת מן הכלל, ואילו בחנות השניה היה בדיוק להפך. איש לא התענין בה ולא נכנס אל ד’ אמותיה והבעלים הגיעו בשל כך למצב של עניות גדולה.

פעם, בסיומו של היום, לאחר שהמוני לקוחות כבר פקדו את חנותו של העשיר ואילו החנות השניה נותרה ריקה, הגיע קונה אחד ונכנס אל החנות השניה. כשראה זאת העשיר, פנה אל הלקוח ההוא וניסה לשדלו בדברים כדי שיבוא אליו ולא אל העני.

פתח העני בצעקות רמות וכנה את חברו, בעליה של החנות המשגשגת, בכל כנויי הגנאי האפשריים. ’איך הנך מעז לגנוב לי את הלקוח היחיד שפקדני במשך כל היום? האם אין די לך בלקוחות שלך שהנך בא לחמוס ממני גם את הלקוח היחיד הזה’?

כל מי ששמע את טענותיו של העני, הזדהה עמו לחלוטין. הטענות היו כל כך צודקות שהן שכנעו את כולם. זה נקרא להרגיז. דהיינו, שטוענים טענה חזקה נגד הצד השני עד שהוא מסתלק מאליו.

והנמשל, המשיך ר’ אריה לוין בדבריו לאותו יהודי, הוא בדיוק מה שקורה אתך. במשך כל היום מצליח היצר הרע לנצח אותך ושובה אותך בעסקי הפרנסה עד שלא נותר לך פנאי ללמוד.

והנה גם בשעות הערב כשהנך מגיע כבר למנחה מעריב, הוא בא אליך ומנסה לשכנעך שלא תשאר בבית המדרש לשעור גמרא, והרי הוא ממש כאותו עשיר המנסה לחטוף לחברו העני את הלקוח היחיד שהגיע אליו בסוף היום.

הנך צריך אפוא להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע ולומר לו לא די לך במה שהנך מצליח להוציא אותי מבית המדרש במשך כל שעות היום אלא שגם עתה, לקראת הערב, אתה מסית אותי שלא לבוא לשעור’?!

דבריו של ר’ אריה שיצאו מלב אוהב, עשו מהפך בלבו של היהודי ההוא ששינה את אורח חייו והחל להשתתף בשעורי התורה.

הוא שאמרנו. לפעמים יש בכוחה של מילה אחת או משפט אחד לגרום למהפך של ממש בלבו של השני. כל הזכויות שתצאנה מכך תהיינה שמורות למי של חסך את המילה הזו אלא השמיע אותה באזני חברו.

טרדת היסורים

אמרו חז"ל "חש בראשו יעסוק בתורה" ויש להבין ומה בכך שיקח כדור אקמול ואחר כך יעסוק בתורה, והרי נתנה רשות לרופא לרפאות אם כן נתנה לנו רשות גם לקחת תרופות.

מקובל אצל בני האדם לחשוב מהו יצר הרע, ומה דברי פתויו? לחטואף לכעוס, להתגאות וכדומה.

אולי לחדוש יהא לנו לשמוע שיש רשות ליצר הרע לבוא בעוד אפנים לאדם וכגון להכאיב לו את הראש, וכן להפיל עליו תרדמה, אצלנו נחשבים אפנים האחרונים בטבע העולם שאינם מצד היצר, אולם פעמים שהמה מצד היצר הרע, ואכן איך נדע לבחון האם כאבי הראש יסורים המה כשאר יסורים שמתיסר אדם, או שהמה יצד היצר הרע, רק כדי לנסותו ולהטרידו מלמוד התורה?

ובכן נתנו לנו חז"ל אופן בדיקה פשוט.

כואב לך הראש, ואינך יודע העם זה יסורים מן השמים, או שזה מצד היצר הרע שכאמור יש לו רשות להכאיב את הראש של בני האדם, ובכן לך ללמוד תורה, והיה אם יפסוק הכאב ראש תדע שהיה זה רק משחק היצר להרתיעך מעסק התורה ולכנס למיטה, ועובדא שכאשר לא שמעת לו עזבך לנפשך, וזאת כיון שמלכתחילה כאב זה לא היה מגזרת יסורים שנגזרו עליך אלא נתן רשות ליצר להשתמש בדרך זו להדיחך מהתורה, וכיון שהתגברת עסקת בתורה ולא שמעת לו, הרי שאין לו רשות להמשיך להכאיב לך את הראש, ואולם אם אכן ימשיך הכאב ראש על אף עסקך בתורה תבין שזו מסיבת יסורים ורשאי אתה לקחת תרופה. אבל לפני המבחן של עסק התורה יתכן שאין צורך בתרופה כאמור, ולכן עצת חז"ל קודם שתקח את התרופה תבחן אם נצרך אתה בכלל לאותה תרופה.

וכמו כן יש רשות ליצר הרע להפיל תרדמה על האדם, פעמים אדם מרגיש עיפות עיניו נעצמות, מיד מחליט צריך אני לכנס למיטה לנוח, וזה שקר גדול, שהרי תבחן ותראה בעצמך, אם לאחר סגירת הגמרא בהליכתך למיטה לנוח יפגשך אדם וישוחח אתך שיחה לא נחוצה כל כך הרי שפתאום הנך ערני ומסוגל לשוחח שעות..

לכן העצה היא צריך אתה לבדוק כמה שעות שינה דורש גופך ביום, ואם ישנת זמן שכזה, הרי תבין שאם בכל זאת נופלת עליך שנה בשעת עסק התורה זהו יצר הרע גמור, שכאמור יש לו רשות לבוא בדרך של הפלת תרדמה על האדם. לכן במצב שכזה קום תשטוף את פניך, תתרענן, תכנס בחיות ובחשק ללמוד ותראה שכל עיפות גופך פגה לך ואינה.

וכן ביתר מיני היסורים למיניהם שהאדם נקלע להם, הרי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פוסק שחייבים לעסוק בתורה גם בעלי יסורים וזקנים, ועד יום מותו חייב אדם לעסוק בתורה, ואם חייבים הרי זה סימן שאפשר, ורק היצר הוא שעושה כהר גדל כל מחוש וכאב ומורה לנו להתר לבטל מתורה עבור כך, אולם "חכם ראה רעה" הינו אף שראה רע ויסורים "ונמלט" החכם ממלט עצמו מפתוי היצר אף שיסורים סובבים אותו.

ואדרבה אמרו חז"ל "אם ראית שיסורי ממשמשים ובאים עליך רוץ לחדרי תורה והם בורחים ממך". שנאמר "ובני רשף יגביהו עוף"

ואם כן מי שושב לכבות את רתיחות מדת הדין מעליו על ידי כל מיני עצות שיש בהם בטול תורה הרי שהוא מרבה אש בחומר דלקה, והריבוי במי אינו אלא בדברי תורה שנמשלה למים. כל התמדת עסק תורה נוספת, קביעות נוספת לתורה יש בכוחה למתק הרבה דינים מהאדם ולהוריד מעליו את יסוריו, וכמו שאמרו חז"ל כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

טרדת היצר

עם שונא בנפש לא מתפשרים. פעמים שהיצר בא בפשרה רק יום או יומיים תבטל מתורתך ואחר כך תשוב אליה! נסיון קשה מזדמן לפעמים לאדם ומבטיח הוא לו יצרו רק בנסיון זה תכנע לי ואחר כך אשיבך ללמודך, אולם בזה נכשל האדם, כי החכמה והגבורה לעמוד דוקא בשעת ניסיון, וכמו שראינו בספורו המאלף של הרב שבדרון בהקדמה.

"טרדת חסידות"

פגשתי פעם אדם שאינו הולך לשעורי תורה ושאלתיהו מדוע אינו קובע עתים לתורה. ענה לי: לא מצאתי מקום מתאים לי, ושאלתיהו לפרוש דבריו והלא יש מגון גדול של שעורי תורה במקומך.

ענה לי:

נסיתי בכל המקומות שבאזורי אולם אני מחפש מקום שלא מדברים כלום באמצע השעור, אני מחפש מקום שכל המשתתפים שם יראי שמים, וגם אני מחפש מקום שכל המשתתפים בשעור אין להם טלויזיה ודעות כוזבות וכו’ וכו’.

ושאלתיהו שוב, ובינתיים מה אתה עושה?

ענה לי אני מחפש ועוד לא מצאתי ומקוה שבעזרת ה’ אמצא.

ושאלתיהו, אבל מה אתה עושה כעת שאינך מוצא מקום שכזה.

ענה לי

אני בבית!

זוהי טרדת "חסידות", חסידות של שטות! עלינו לזכור עד כדי כך יכול היצר להתחסד אצל האדם והכל הכל רק שלא יעסוק בתורה .

אדרבה, במקרה שכזה לך לאותו שעור, תשמש דוגמא ותוכיח בנועם את חברי השיעור, ובתאום וביעוץ עם הרב מגיד השיעור תחשבו עצה כיצד לתקן ואז תהא זוכה ומזכה. במקום להבטל מתורה ולחשוב את כולם פסולים, ולהמנע מהמצוה הגדולה של הוכח תוכיח, וגם אם לא הצלחת להוכיח אתה את נפשך הצלת.

חבל על כל דקה! מצליחים להתגבר על היצר הרע, באים לשעור תורה, ופעמים גם כשעולה זאת לנו בקושי ובניסיונות, אולם עדיין לא מרפה היצר ידו מאתנו, ולא נותן לנו לנצל כל דקה מהשעור, או על ידי דברי בטלים עם החבר שיושב לצדנו, או סתם חלמנות, או תרדמה, וחבל מאוד על כל רגע.

וכמו כן מצוי שאדם נאנס ולא יכול להגיע לתחילת השיעור, ופוטר עצמו מלבוא באמצעו במחשבה שאם לא באתי מהתחלה אין טעם לבוא באמצע, וכמו כן כשנאנס אדם לצאת באמצע השעור לצורך דבר דחוף אינו בא כלל באותו יום לשעור מאחר ובין כה צריך לצאת באמצע. זו טעות.

תתבונן!

נניח שלא הצלחת לבוא היום בתחילת השעור אולם מתאפשר לך לבוא ברבע שעה האחרונה של השעור. תנסה תתגבר ולך לשעור, וערוך חשבון מה הרוחת.

א. עסקת בתורה רבע שעה.

ב. למוד תורה של רבי הלא כופל את עצמו כמנין הלומדים וכך שהוא מגיע לחשבון עצום.

ג. הרוחת כמה הלכות שלא ידעת, ולפעמים מסכמים את השעור בסוף, והרי הרוחת את כל השעור בסכום קצר.

ד. הרוחת "קביעות עתים" ולא אבדת את הרצף, ונצלת מהקללה "אם תעזבני יום יומים אעזבך".

ה. ענית קדיש שלאחר הלמוד וענית אמן יהא שמיה רבא, ואמרו חז"ל שהעולם עומד על קדיש שאחר הדרשה.

ו. כאן הראית את חשיבותך לתורה ואת הערכתך העצומה לכל דקה ולכל מילה שבתורה

וכמו כן למקדים לבוא בתחילת השיעור על אף שלא יוכל להשאר בכולו, חלק מהמעלות הנזכרים למעלה ישנם אף בו.

מעשה כשהיה הגאון רבי אהרון ליב שטינמן שליט"א בעל "אילת השחר" בארצות הברית בשנת תשנ"ח ביקר גם בעיירת ליקוואד שבניו ג’רסי שבה שוכנת הגדולה שבישיבות "ישיבת ליקוואד" מיסודו של מרן הגאון הצדיק רבי אהרון קוטלר זצ"ל, בהיותו שם ביקר בבית ראש הישיבה הגאון ר’ מלכיאל קוטלר שליט"א נכדו של רבי אהרון זצ"ל, בהיותו שם, ראה בארון כלי הכסף שוכנים אחר כבוד זוג נעלים ישנות, שאל הרב שטינמן את ר’ מלכיאל מה פשר הנעלים הללו בארון של כלי הכסף שמיועד לפאר את הבית?

סיפר לו ר’ מלכיאל בשנות מלחמת העולם הראשונה סבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל סגר את ישיבתו שבקלצק באמרו שאין ביכולתו לקחת אחריות בעת מלחמה על בחורי הישיבה, ולכן שכל אחד יסע חזרה לביתו, אחד הבחורים שבא לביתו, שאלה אותו אמו "מפני מה באת הביתה"? הבחור ענה ואמר "שראש הישיבה שלח את הבחורים הביתה מפאת סכנות המלחמה"! האם החלה לזעוק "וכי כאן אתה יותר בטוח מאשר בישיבה?" להפך שם הנך יותר בטוח, הרי תורה מגנא ומצלא! אני רוצה שמיד תשוב לישיבה ללמוד"!

הבחור אמר "אמא, אבל אין לי כסף לחזור לישיבה"? אמרה האם "אם כן תלך רגלי", ואכן הבחור שמע בקול אמו ויצא ללכת רגלי אל הישיבה, בהיות הישיבה מרחק של מאות קילומטר מביתו הדרך ארכה כמה וכמה ימים, כשהגיע פנה והלך מיד לבית ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן ואמר "רבי באתי ללמוד תורה!" ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן מלצר שאל אותו "מה יש"? והבחור סיפר לו שאמו שלחה אותו חרה לישיבה, והלך כמה ימים ברגל עד שהגיע.

כששמע זאת רבי איסר זלמן כל כך התרגש מהמסירות נפש של האם כדי שבנה ילמד תורה, ועוד יותר התרגש מהמסירות נפש של הבחור שהלך ימים ולילות חזרה לישיבה ללמוד תורה, עד שאמר לבחור אני רוצה לקנות ממך את הנעלים הללו שבהם מסרת את נפשך  ללמוד תורה, ואלו הם הנעלים הללו...

המשיך רבי מלכיאל ואמר האם הנכם יודעים מי היה אותו בחור? אותו בחור היה מרן רשכבה"ג הרב ש"ך שליט"א בבחרותו, במשך הימים בעמלו ובמסירות נפשו עלה ונתעלה להיות גדול הדור, וראש ישיבת פוניבז’ המעטירה. ("נחלת צבי").

במסכת שמחות פרק ח "וכשהיה ר"ש בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל בית מדרשו, אלא פקדו (מסר אותו) ביד שלוחו. בא הראשון ואמר לו "נטען" אמר להם (לתלמידיו) שאלו! כלומר, המשיכו לשאול בדברי תורה ואל תבטלו מלימודה. עד שבא השני וא"ל "הכביד", החזירן לתלמוד תורה (כלומר, תלמידיו נפוצו לכל עבר, והרב החזיר אותם לספסלי הלימודים) בא השלישי וא"ל גוסס, אמר להם שאלו! בא הרביעי וא"ל "השלים", כלומר נפטר. עמד וחלץ תפילין וקרע את בגדיו ואמר להם אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבים בתלמוד תורה. מכאן ואילך אנו חייבים בכבודו של מת" עכ"ל.

פשט הדברים, היות שידע רבי עקיבא שאין לו ידיעות רפואיות במה ירפא את בנו, ולשבת אצלו ולבכות לקראת פרידתו ממנו, אין לזה טעם הגיוני, ולכן, עשה כבן תורה, השתלט על עצמו ולמד. כן מצאנו דבר דומה באגרות רמב"ם לר"י אבן עקנין, דף נ"ב עיי"ש.

• פרשת חוקת
• הרב אריה קרן

• קודם
• הבא