פרשת בהר

שבת פרשת בהר

שבת פרשת בהר 
 

ציורי  תנ"ך/ שמיטה גם בכרם/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ,

וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ,

וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ".

[ויקרא כ"ה ,ו' ] 
 
 
ציורי תנ"ך/ הברכה בשנה השישית/ ציירה: אהובה קליין ©
 
 
ציורי תנ"ך/ הדלקת נרות שבת/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 
 

 

 

ציורי תנ"ך/ האדון נוהג בכבוד כלפי העבד/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

"לא תעבוד בו עבודת עבד" [ויקרא כ"ה, ל"ט]
 
 
 
ציורי תנ"ך/ שנת היובל-השיבה לשדות/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] "וקידשתם את שנת החמישים שנה ... ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל- משפחתו תשובו" [ויקרא כ"ה, י] 
 
 
עלונים התשע"ט
 
עלונים התשע"ח
 

אהובה קליין


פרשת בהר- דמיון מדהים בין מצוות שמיטה לשמירת השבת-כיצד? | "ושבתה הארץ"/שיר מאת: אהובה קליין (c) | 
פרשת בהר- מאין לנו כי התורה כולה ניתנה על הר סיני?/ מאת: אהובה קליין. | 
ישנו הר/ שיר מאת: אהובה קליין (c) | פרשת בהר-בחוקותי-מה גנוז בהר סיני? | אגדת ההרים
שנת היובל / שיר מאת אהובה קליין (c) 

עלונים תשע"ד

עלון ישא ברכה   עלון שיחת השבוע   עלון קבלת שבת   עלון זה השער לה'   עלון סיפורי צדיקים עלון אשכול יוסף   עלון שיחה לעם  עלון פורת יוסף לילדים   עלון בני ציון

עלונים תשע"ג

עלונים 

 
 

ציורי תנ"ך/ תקיעת שופר בשנת היובל/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] "והעברת שופר תרועה....."[ויקרא כ"ה, ט-י] 

שמיטה: ציור מאת אהובה קליין (c)

 

 
ציורי תנ"ך/ מעמד הר סיני/ציירה:אהובה קליין© [שמן על בד] (c)
 

פרשת בחוקותי

 

ציורי תנ"ך/ אכילת לחם לשובע/ ציירה: אהובה קליין ©

"וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם".

[ויקרא  כ"ו, ה] 

 

 ציורי תנ"ך/ ברכת השלום בארץ/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"

 [ויקרא כ"ו, ו']

 

ציורי תנ"ך/ הבטחת השלום/ ציירה: אהובה קליין © 

 

 

 
ציורי תנ"ך/ עץ השדה ופריו/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]"..ועץ ייתן פריו" [ויקרא כ"ו, ד]
 
  
 
 
עלונים תשע"ח
 
עלונים תשע"ה 
 
עלונים תשע"ד:
 
 
 
 
 
 
אהובה קליין:
 
 
ציורי תנ"ך/ השלום בארץ/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 
 
 
"ונתתי שלום בארץ.."[ויקרא כ"ו,ו
 
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו..." / ציור מאת: אהובה קליין (c)
 
 
 

פרשת בהר - חלק א - הרב אריה קרן

שש שנים תזרע שדך (בהר כה-ג) 

שש שנימ תזרע – סופי תיבות שמע –רמז לפסוק שמע ישראל שיש בו שש תיבות ולומר לך – כל הזורע שש שנים ונח בשביעית מעיד ביחודו של הקב"ה שהוא יחיד וברא את כל העולם בששה ימים ונח בשביעי, וכל הזורע בשמיטה כאילו כופר ר"ל ביחודו של עולם.(החיד"א)

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (בהר כה -יד)

כתוב במדרש תנחומא (ויקרא בהר אות א) על הכתוב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" זהו שאומר הכתוב: "נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח כב) הפסוק הזה מדבר בהרבה בני אדם "נבהל להון איש רע עין: זהו קין. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה נבהלת לירש את העולם., חייך חסרון יש לך הוי "ולא ידע כי חסד יבואנו" ומה היה לו? שנטלטל בעולם שנאמר: "נד ונד תהיה בארץ" ( בראשית ד יב).

רדיפת ממון בגלל השתלטות על אחרים. חצי העולם היה שייך לקין אבל גם להבל אחיו יש את חצי העולם השני. דבר זה יצר קנאה אצל קין וגבר בו יצר ההשתלטות על הבל אחיו, ורצה לשלוט על העולם כולו על ידי שרצח את אחיו עונשו היה, שלא שלט על שום מקום, אלא נאלץ לנדוד בכל העולם כאדם רדוף ללא בית ובכל מקום הוא נחשב לגר וזר.

עשית הון עבור מחיה ופרנסה.  בסיבה זו אין כל פסול, אבל אם אדם רודף אחר זה הוא עלול לעבור על איסורים הן בין אדם לחברו והן בן אדם למקום. אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בעשותו חסד משפט וצדקה (ירמיהו ט-כב כג) ולא ירום לבבו שאין גופו ממון וברכות הטובה יזכור ימי הרעה המעותדים לבוא עליו, ויום המות יהיה נגד עיניו כי שם עשיר ורש נפגשו ושוים הם. ואמרו ישפיל עצמו שתיקוותו רימה ותולעה. וכל אושר רב כוחו לעשות טובה בגופו ובממונו יעשה, ולא תשבע עינו שפיזר ממונו גם ייטיב על עצמו ואל בשרו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נד א) בני אם יש לך היטב לך ויתכסה במה שיש לו ויכבד אשתו וירבה כבוד ביתו.

אדם ניכר בכיס ובפרט בדור הזה הוא דור ממון, שאדם להוט אחר הממון יותר מכל העברות ומכל התענוגים וממונו של אדם חביב עליו יש יותר מגופו ויש גם כן יותר מנפשו אבל זאת תורת האדם בעולם הזה שיהא גבור הכובש את יצרו (אבות ד א) ויפקח עיניו ויראה כי הכסף נפשות אוסף והזהב נפשות דאב. ויבין האמת לאמתו כי מוטב לו לאדם שימות ברעב, ואל יהי רשעי לפני המקום ואל יכעיס את בוראו חס ושלום.

ולו בכח יגבר איש לאסוף ממון אלא יהיה גבור הכובש את יצרו, ולא יהיה הכסף נחשב בעיניו למאומה רק יעשה את רצון הבורא. ובכן יתן לכסף מוצא כאבנים לעשות רצון אביו שבשמים. ויאמין באמונה שלמה שיהא קבוע בלבו במסמרים בל ימוט, שמזונותיו קצובים לו מן השמים. אם יעלו שמים ירדו תהומות לא יוכלו להעדיף או להחסיר לו אפילו פרוטה אחת חוץ מההוצאות מיצוות ומעשים טובים שאינם קצובים אלא אם מוסיף מוסיפין לו מין השמים ימים ושנים בטוב ובנעימים ובכן יש קונה עולמו בממונו שמרבה צדקה מרבה מצוות ובמעשים טובים וקונה שם טוב לעצמו, קונה לו דברי תורה קונה לו חיי העולם הבא. וישמר אלה ולא יהא נרדם סוףדבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. (קהלת יב יג).

ולא תונו איש את עמיתו (בהר כה-יז)

 הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו (רש"י)

שנים רבות למד שמעון בן אלעזר בישיבה,וכשספג לקרבו תורה וחכמה לרב כנוהו הכל: רבי שמעון בן אלעזר. הגיע היום ורבי שמעון בקש לשוב אל עירו.קנה חמור,ורכוב על גבו יצא לדרך,שמח וגאה שלמד כה הרבה תורה. והנה הופיע למולו אדם.כשהתקרב הלה,ראה רבי שמעון כי אדם מכער מאד הוא,והנה נשמע קולו של האיש.הוא פנה אל רבי שמעון ואמר: "שלום עליךרבי!". כעס רבי שמעון על שאדם מכער שכזה מעז לדבר אליו ולהפריע לו במחשבותיו,ובזעמו אמר: "טפש שכמוך! כמה מכוער אתה! האם כל אנשי עירך מכוערים כמוך?"

האיש נעלב מאד. "איני יודע",אמר, "אך אם מראה פני אינו מוצא חן בעיניך,לך נא אל האומן שעשה את פני ואמור לו: כמה מכוער אני.

הרהר רבי שמעון כדי רגע,והבין: אותו אומן שברא כלי זה-הלא כלי זה שעשית!"הוא ה’.הן הוא ברא את כל בני האדם! עתה הצטער רבי שמעון על הדברים שיצאו מפיו.הוא ירד מעל חמורו והשתחוה לפני האיש העומד למולו."אנא,סלח לי!" בקש. "אנא,אל תכעס עלי עוד, כי מתחרט אני על הדברים הרעים שאמרתי!" אך האיש סרב לשמוע. "לא אסלח לך",כך אמר בתקף, "עד אשר תלך אל האומן שיצרני,ותאמר לו,כמה מכער כלי זה שעשה!" ובדברו, הסתובב האיש והפנה גבו לרבי שמעון.

אך רבי שמעון הוסיף ללכת בעקבותיו, וכל הדרך בקש את סליחתו. היה זה לשוא-האיש סרב למחול.

וכך הגיעו השנים אל עירו של רבי שמעון. כבר בפאתי העיר עמדו אנשים רבים,והמתינו לרבי שמעון ברצותם לברכו לשלום.

"שלום עליך,מורנו ורבנו!" שאל האיש המכער: "למי קוראים אתם מורנו ורבנו?: השיבו לו העומדים "כך קוראים אנו לאיש ההולך בעקבותיך. כלום אינך יודע שזהו רבי שמעון בן אלעזר? רב וחכם הוא, ולאחר שלמד תורה הרבה שב סוף סוף לעירנו!".

אמר האיש: "אם אמנם רב וחכם הוא-מי יתן ולא ירבו כמוהו בישראל!" למשמע דבריו התפלאו האנשים. "מדוע אומר אתה כך?" שאלו בתדהמה

והאיש הסביר וספר להם כיצד ברך את רבי שמעון,וכתשובה –העליב אותו קשות.

אמרו האנשים: "ולמרות הכל,מחל לו, בזכות כבוד התורה שלמד!"

הסכים האיש: "רק למענכם מוכן אני לסלוח לו. רק משום שאתם בקשתם זאת-אמחל לו.אך זאת,בתנאי ששוב לא יתנהג כפי שהתנהג!"

שמחה גדולה שמח רבי שמעון כשנודע לו כי האיש מסכים לסלוח.מי שנכנס לבית המדרש ללמד תורה לבני עירו. הדבר הראשון שלמדם היה: "לעולם יהא אדם רק כקנה (מין עשב) ואל יהא קשה כארז (עץ)". לאמר, כל אדם חייב להתיחס ברכות ובנעימות אל זולתו ולא להתנשא ולחוש עצמו כעץ נקשה, אשר כל התקבל בו נפגע פגיעה קשה ומכאיבה!  (על פי מסכן תענית דף כ’).

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים (בהר כה, כ-כא)

מצוות שמיטה כל כוונתה לחזק את הביטחון של עם ישראל שרגילים בעבודה ושלא יבואו לידי טעות שבזכות יגיע כפיהם הם מתפרנסים אלא בורא עולם זן ופרנס לכל שמזונותיו של האדם קצובים לו מראשית השנה.

מספר הרב דסלר לפני שנים רבות נדדתי בארצות הצפון וראיתי עדת זאבים רעבים,  הרצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלה חיה קטנה מושלכת על הארץ, ויקפצו עליה כולם. אבל לא יכלו לאכול טרף כי כל אחד מהם קפץ על חברו וידחפנו מבלי להשאיר לו מקום.

כך נשכו זה את זה עד אשר כולם היו פצועים וזב מהם הרבה דם ונשארו מוטלים על השלג חסרי אונים. רק אחדים, הגיבורים שבהם, הם תקעו את שיניהם בנבלה.

אבל, כעבור רגע, גם הבודדים שנשארו התחרו זה בזה ויכו וינשכו איש את רעהו, עד אשר גבר אחד מהם ויחטוף את הנבלה וינס.

התבוננתי וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל הדרך אשר רץ עליה, מלאה דם מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו.

חזרתי לראות את הנשארים, והנה פצעיהם רבים וחמורים מפצעיו. דמם אבד, וכוחם סר מעליהם.

מה הועילו במלחמתם? לא רק שלא השביעו את רעבונם אלא גם נפצעו קשה וגם הרגישו חרפת מנוצחים.

כאשר אני מתבונן על התאווה לחומריות אומר הרב דסלר עולה בזכרוני מעשה זה. הוא יכול לשמש כמשל לבני האדם גם המנצח בהתחרות, פצעו הוא, חולה, עייף ויגע. מלבד זאת נצחונו אשר ניצח אינו שווה מאומה. כי הרעב שלו להנאות העולם הזה לא רק שלא יתמלא אלא יתרבה.

לעומת זאת, אדם שאינו תאב לחומריות ויודע שאף מה שיש לו אינו שלו הא בוודאי לא  ידאג אם יחסר לו ממון אלא יסתפק במועט שבמועט כדי להחיות נפשו ואדרבה כל כוונתו ורצונו תהיה לטובת חברו.

ופירש בזה ר’’ע עטיה זצ"ל, שדייקו רבותינו לומר "מזונותיו של אדם קצובים" ולא אמרו "כספו של אדם", דהיינו אף אם יתייקרו המצרכים והמדד ישתנה, מכל מקום המזונות הם קצובים ובהם לא יחול שינוי, ויקבל כל אשר הקציבו לו.

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל שפעם באו אליו שני קבלנים וסיפרו לו שיכולים הם לקבל עבודה גדולה ולהרוויח ממנה הרבה ושאלו אם לקחת את העבודה.

ענה להם לשאלתם בדרך משל "משל לדוד גדול שממנו היו מוריקים יין ורצה בעל הדוד להנות כביכול מיותר יין ופתח עוד ברז. הרי שבא היין יותר מהר אך לא יותר הרבה, וכן אתם תוכלו אמנם להרוויח יותר מהר אך לא יותר כי מה שכבר הוקצב הוא מה שיינתן לכם!"

נמצאת למד, כי הפרנסה והמזון קצובים ומוכנים לאדם, לא החריצות והעמל הם המביאים אותה, אלא הבוטח ובטוח בדבר זה היא תבוא אליו.

באותה מידה שאדם בוטח בה’ כן הקב"ה מתנהג עמו. זה מה שנאמר "כי צילך על יד ימינך" ה’ משול לצל הצל מחכה את האדם לפי תנועות ורק בורא עולם מתנהג עם האדם לפי מעשיו.

רבנו האלשיך הקדוש דרש פעם אודות גודל מידת הביטחון, ואמר כי האדם השם מבטחו בה’ ישיג כל מבוקשו ויגיע לו עד לפיו, והיה אחד מקהל השומעים שהאמין באמונה שמה לדבריו של הרב היוצאים מלב טהור ואמר ליישם הדבר הלכה למעשה, וכבר למחרת החליט לישב ולהתענג על ה’ בתורה ועבודה ולא לצאת לפועלו ולעבודתו עדי ערב. כך עברו כמה ימים ואשתו רגזה עליו מדוע אינו יוצא למלאכתו.

והנה באחד הימים נכנסו גנבים לאורווה וגנבו את חמורו וברחו, ועל חמור זה נשאו משא כבד של כסף וזהב שגנבו ממקום אחר, ומחשבתם הייתה להגיע לאיזה מקום ושם להתחלק ברכוש הגדול, אך כל אחד מהגנבים נתן בממון עינו ורצה לקחת לעצמו את כל הכסף, וכל אחד חשב כיצד להרוג את חברו ולקחת כל השלל לעצמו.

בהגיעם למקומם אמר אחד לחברו שילך ויקנה מהעיר איזה דבר מאכל וכך היה, וכשהלך חפר חפירה וכיסה אותה בכיסוי קל ואמר כשיבוא  חברו יפיל אותו לשם ומיד יכסה אותו ויזכה בכל הרכוש וכן חברו חשב בדרך אחרת והיא לשים רעל במאכל.

בהגיעו עם האוכל זרקו חברו לבור ומיד כיסהו וישב בשמחה לאכול לחמו וגם הוא מת מהרעל, כך שהחמור עמד על עומדו טעון בכסף וזהב ומוסווה בעפר שעליו, וכיון שעמד החמור זמן רב ובלא רועה הלך והגיע למקומו. (אור דניאל).

סיפור נפלא סיפר הגאון רבי אשר וייס שליט"א:

הדבר אירע לפני שנים אחדות בעיר מנצ’סטר שבאנגליה, מן הראוי להקדים ולומר שגם בסיפור זה מדובר כפי הנראה באדם שמצטיין במיוחד במידת הביטחון, ולפיכך התנהגותו אינה יכולה להיות סמל לרבים. מכל מקום, טוב לשמוע שגם בדורנו ישנם בעלי מדרגה כזו.

אברך תושב העיר הקדיש את כל עיתותיו לתורה, ולמד בהתמדה עצומה. גם כאשר המשפחה הלכה וגדלה בס"ד, המשיך האב לשקוד על תלמודו וכל ניהול הבית נפל על אשתו שמסרה נפשה למען הלימוד של בעלה. רבים תמהו כיצד מתפרנסת משפחה זו, כאשר האב לומד כל היום והאשה עסוקה מבוקר עד ערב בגידול ילדיה. למעשה הם חיו בעוני גדול והסתפקו במועט, ונתמכו מעט בעזרת ההורים וידידים. כך המשיכו לחיות בדלות והסתפקו במועט שבמועט, יש לחזור ולהדגיש שהנהגתו של אברך, זה אינה דרך לרבים אלא ליחידי סגולה.

כאשר זכו ללידת הילד העשירי, הפכו השאלות של הסובבים אותם לדאגה של ממש. הורי האברך תבעו ממנו לצאת לעבוד, ניסו להתפשר עמו והציעו שיקח רק משרה חלקית. אך הכל ללא הועיל. כך היה גם כאשר נולד הילד האחד עשר, ההורים ניסו שוב את כוחם והבן בשלו. אני אמשיך ללמוד וה’ יעזור.

כעבור זמן נולד ילד נוסף, ובעל הביטחון דנן לא דאג אפילו רגע והמשיך אורח חייו כמו בימים עברו. דבר לא נשתנה בהשקפתו גם כאשר בא לאויר העולם הילד השלוש עשר.

ההורים כבר לא ידעו את נפשם מרוב דאגה וכמעט פרץ סכסוך בינם לבין הבן, אך אז קרה דבר יוצא דופן.

ימים אחדים אחרי ברית המילה לילד האחרון, הבחין האברך בשוב לעת ערב מהכולל במעטפה גדולה חומה המבצבצת מתיבת המכתבים שלו, על המעטפה היה מוטבע סמל המדינה ונכתב לידו באותיות רשמיות "רשם בית המשפט המחוזי".

הוא ניסה לנחש איזה עניין יש לו עם בית המשפט, אך לא הגיע לשום מסקנה סבירה כאשר פתח את המעטפה גילה שהוא מתבקש להתייצב בבית המשפט בתאריך פלוני, כדי לממש את צוואתו של מיסטר ג’ון פ. קלאבארי שנפטר בתאריך פלוני. העניין נראה לו מוזר, מעולם לא היה לו עסק עם אדם בשם כזה, ואף פעם לא שמע עליו. בוודאי מדובר כאן בטעות, אמר לעצמו.

מיד שיגר מכתב לבית המשפט העמיד אותם על טעותם. אולם לאחר מספר ימים קיבל שוב מכתב מרשם בית המשפט ובו נכתב מפורשות שעל פי החוק הוא חייב להתייצב ביום ובשעה שנקבעו לדון. עוד נאמר שם שמדובר בצוואה המקנה לו סכום של ...חצי מיליארד ליש"ט.

באין ברירה נסע ביום המיועד לבית המשפט. שם התברר לו שמיסטר קלאבארי הלך  לעולמו כשהוא חשוך ילדים. בצוואתו הורה לתת את כל רכושו שכלל שני מפעלים גדולים ועוד נכסים רבים למשפחה הגדולה ביותר בעיר.

"בדקנו במירשם התושבים" אמר לו השופט "ומצאנו שמשפחתך היא הגדולה ביותר. אמנם עוד לפני שבועיים היתה בעיר משפחה נוספת של שנים עשר ילדים אך הבן השלוש עשרה שנולד לכם לאחרונה הפך אתכם למשפחה הגדולה, לכן לכם מגיעה הירושה!"

אין ספק, כי האדם צריך את מידת ההשתדלות, אך עם כל זה להתפלל לה’ שיעזרהו ויצליחו בכל ענייניו. (אור דניאל).

"בכל מעשה ידך אשר תעשה"

ומה שכתוב "בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים ב), שהאדם עושה ובו שולח ה’ הברכה. זה למי שלא הגיעו למדרגה זו שאמונתם וביטחונם צרופה בו יתברך, ולא הגיעו למדרגה שאצלם הנס והטבע אחד, ולכן צריכים לעשות. אבל אותם שהגיעו למדרגה זו אזי אינם צריכים גם את העשיה כמו רבי חנינא בן דוסא (תענית כה) "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק".

וזהו שאומר הפסוק בתהילים (קכא) "ה’ צילך על יד ימינך", ה’ הוא כמו הצל שכפי שאתה מתייחס כן הקב"ה גם כן מתייחס אליך, שאם הנך בוטח בו בביטחון גמור כן הוא יתברך ימלא חפצך בשלמות, וכפי שהאדם רואה בטבע נס, כך ה’ ראהו גם ניסים גלויים, וכמו שאומר הרמב"ן (בסוף פרשת בא) "מן הניסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים ובין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואך יעבור עליהם יכריתנו עונשו הכל בגזירת עליון".

נמצאת למד, שכפי ביטחונו כך יהא שכרו גם בעולם הזה לבל יטרח וידאג ויוטרד, כי הקב"ה ימציא לו כל צורכו וגם אם הוא מעט, יתברך ויהנה בכל אשר לו.

הדבר דומה לאדם שישב לו להנאתו על שפת הים ודג לו דגים והיה צולה אותם ואוכל ונהנה מכל אשר לו.

ראה אותו אדם אחד וחשב עצמו לחכם, ואמר לו "מדוע אינך עושה רשת גדולה ודג הרבה דגים? תוכל למוכרם ויהיה לך כסף רב".

שאלו "ואחר כך מה אעשה?"

אמרו "אחר כך תקנה ספינה קטנה ותוכל לשוט בה לתוך הים ודוג הרבה".

שוב שאלו "ואחר כך?"

אמר לו" "יהיו לך פועלים רבים ותרוויח הרבה ותוכל לבנות בתים ומגדלים ותתעשר עושר רב".

שאלו "ולבסוף מה?"

אמר לו "לבסוף תוכל לנוח ולהנות ממה שיש לך".

ענה לו "איני מבין הצעתך כלל. הרי עכשיו בלי כל הטרדות והעמל והטורח אני נהנה ממה שיש לי ושמח וטוב לי".

מזה נלמד מוסר גדול ואמיתי כמה האדם טורח ויגע שלא לצורך, וצובר לעולם שאינו שלו כשיכול להנות ולשמוח בחלקו בלי כל העמל והיגיעה הזו. ועל המשתדל יותר המשיל המגיד מדובנא משל למסכן שהיה נגרר עם משאו הכבד, עבר עשיר עם עגלתו והציע לעני לעלות.

שמח העני ועלה לעגלה והנה אחר שעה מסתכל העשיר לאחריו והופתע לראות כי העני יושב בעגלה והמשא עדיין על כתפו.

תמה ושאל "מדוע אינך מניח המשא מעליך?"

ענה לו העני בתמימותו "די שהנך נושא אותי, גם תשא את המשא שלי?"

הגר"א זצ"ל מסביר, שהדבר דומה למה שכתוב בתהילים "כגמול עלי אמו" התינוק לא דואג איך לקבל את החלב. הוא יודע שאמו תדאג לו, היא תיתן לו את החלב ברגע שהוא יצטרך והיא זו היודעת כל כמה שעות הוא צריך לינוק ואיזו כמות.

כך הדבר איתנו עלינו להשכיל ולהבין שהקב"ה יודע בדיוק מה אנו צריכים והוא ידאג לכל מחסרונו.

על האדם לדעת שאם מן השמים גזרו שמגיע לו דבר מה הוא יזכה לכך, ולעיתים אף אם יש מניעות הקב"ה ידאג שהוא יקבל זאת

מידת הביטחון אינה מגיעה אל האדם בקלות רק אד שעבד על מידה זו והוא מקיים אותה גם כאשר יש קשיים ויש ניסיונות והם רבים רק אז נותן לו הקב"ה את שכרו לפי גודל ביטחונו.

על מידת הביטחון נלמד מהמעשה המובא לפנינו

אברך תלמיד חכם שהגיע לפרקו, ביקש לשאת בחורה צנועה ויראת שמים אף שמצבה הכלכלי של משפחתה היה בכי רע. ההורים משני הצדדים נפגשו וחתמו על הסכם השידוכין שכל צד יתן שלושים אלף דולר ובתום ההסכם לחצו ידיים וקבעו את מועד החתונה בעוד כחודשיים.

לאחר שההורים המאושרים חתמו על ההסכם, אם הכלה המיועדת לא ידעה את נפשה מדאגה מנין לבעלה סכום כה גדול. האם ישנה באמתחתו סכום שמור שהיא לא ידעה עליו? כשנשאל על כך בעלה השיב "לא, אין לי אך ה’ יעזור. מדובר בחתן ירא שמים תלמיד חכם, וחייבים לעשות את כל המאמצים שבתנו תתחתן עם אברך זה".

"לאילו מאמצים אתה מתכוון? שאלה האשה את בעלה "האם אתה מתכונן לצאת לעבוד ולעזוב את הכולל?"

"לא!!! אני מתכונן להמשיך ולעסוק בתורה!"

אך היא מוסיפה ללחוץ "הרי בעוד חודשים הם יכנסו תחת החופה והבטחת את הכסף לפני החופה! מנין תביא להם כסף?"

"ה’ יעזור! ה’ יעזור! ה’ יעזור!"

אך האם לא נרגעה ובצר לה החליטה לפנות לאשת הרב אלישיב על מנת שתתן לה עצה מה לעשות.

הרבנית הבינה שמדובר במצב לא פשוט והיא הפנתה את האשה לבעלה הגאון הרב אלישיב. הגאון הרב אלישיב הבין מדברי האשה שאין להם רכוש או מזומנים שניתן לפדותם לצורך החתונה, והוא ביקש שבעלה יבוא אליו לבירור העניין.

ואכן כאשר הגיע האב לביתו של הרב הם שוחחו על האפשרויות השונות כדי להשיג את הסכום הנדרש.

הרב הציע לבעל שיצא לעבוד, כיוון שמועד החתונה מתקרב ומשיחתו הבין שאין להם אפשרות לממש הבטחתם.

אך האיש בשלו "אני לא יכול לצאת לעבודה. אני לא יכול בלי לימוד תורה".

אך הרב אלישיב לוחץ ’’אולי תיקח המלצה מכמה גדולים ותסתובב בין בתי הכנסת וכך תוכל לצבור לפחות חלק מן הסכום".

אך האב בשלו "אני לא בנוי לזה, לא מתאים לי להסתובב כעני ולהתחנן לבקש נדבות".

"ומנין תשיג את הכסף?" מקשה הרב אלישיב.

"הקב"ה יעזור. הוא בוודאי יעזור. הוא יודע שיש חתונה ויש לנו התחייבות מן השמים יעזרו לנו!"

כאשר ראה הרב שהאיש עומד איתן בדעתו ולא מוכן לעשות השתדלות אף לא מינימלית על מנת להשיג את הכסף, הציע לבסוף הצעה שאולי יש בכוחה לסייע.

"גש לישיבה ממול, שם יש להם רשימת נדיבים רבים התומכים בישיבה. תאמר למנהל הכספים, שאני ביקשתי שיתן לך רשימה של כמה נדיבים מחו"ל ותשלח להם מכתב אולי בע"ה משם יסייעו לך..."

"לכך אני מסכים" אמר הבעל לבסוף.

ניגש האיש למנהל הכספים וביקש את רשימת המתנדבים מחו"ל עפ"י המלצתו של הרב אלישיב. המנהל הוציא תיק עב כרס והחל שולף רשימות של תומכים.

"אין צורך בכרטיסים רבים..." אומר האיש "תן לי רק אחד ואליו אני אשלח בקשתי".

"ואולי לא תענה?" הקשה המנהל.

"ה’ יעזור".

האב רשם את שמו של אחד הנדיבים התומך בסכום של עשר דולר לחודש לישיבה. האב נראה מאושר ופנה לדואר כדי לשלוח בקשה לנדיב מארה"ב. וכך כתב האב "אנו משפחה עניה ובתנו עומדת להינשא. התחייבנו לסך של שלושים אלף דור ואין באפשרותנו להשיג הסכום. אנא סייע לי".

המכתב נשלח והאב המשיך בלימודיו כרגיל בכולל.

האם, לעומת זאת, לילות רבים הייתה דואגת בעיקר כאשר התקרב מועד החתונה.

ולפלא לאחר שבועיים הגיע מכתב למשפחה ולמכתב צורף צ’ק על סך ...שלושים אלף דולר!

תדהמה אחזה את כל בני הבית ובטחונו של האב בהקב’’ה קיבלה סיוע ואישור משמים.

השמועה עשתה לה כנפיים והסיפור החל להתפרסם בירושלים והיגע גם לאוזני מנהל הכספים של הישיבה שהתפלא הרי מדובר באדם שתורם רק עשרה דולרים לחודש...

לאחר שבוע נסע מנהל הישיבה לגיוס כספים והפעם החליט להגיע תחילה לביתו של הנדיב העשיר.

האיש קיבלו בסבר פנים יפות ולפתע נשאל כיצד "הרשה לעצמו" לתת סכום כה נכבד למכתב בודד שהגיע אליו, והנה הישיבה עם מצבה הקשה מקבלת ממנו סכום זעום לחודש.

"אספר לך", אמר לו הנדיב "אנו זוג הנשוי שנים רבות. עשר שנים לא זכינו להיפקד בילדים. כל הטיפולים והכספים שהשקענו לא הביאו מזור לבעיתנו.

והנה בשבת בזמן פתיחת ההיכל התחננתי להקב"ה ואמרתי ’ריבונו של עולם! אם נזכה להיפקד אני מבטיח שהילד יגדל על ברכי התורה ואנו נתמוך במשפחה עניה שצריכה סיוע להשיא את ילדיהם’.

לפני כחמש שנים נולדה לנו בת ולפתע חלתה הילדה במחלה קשה שהרופאים לא מצאו לה מזור. טיפולים רבים עברה הילדה ואנו יחד איתה עברנו ייסורים לא קלים. לאחר טיפולים רבים פנינו לרופא מומחה בעל שם עולמי וב"ה לפני כחודש קיבלנו את תוצאות הבדיקות והיינו המומים, הילדה התגברה על מחלתה והיא כעת בשלבי החלמה אחרונים.

באותו יום שקיבלנו את תוצאות הבדיקות בדואר, הגיע מכתב נוסף מאותה משפחה שביקשה סיוע לחתן את בתם.

מיד ניגשתי לבנק וביקשתי למשוך את תכנית החיסכון שלי, נדהמתי לשמוע שהסכום למשיכה הוא שלושים אלף דולר בדיוק.

ראיתי בכך אות משמים למילוי בקשת המשפחה, על כן מיד משכתי את הסכום המבוקש והוא, כאמור, נשלח למשפחה. (אור דניאל).

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים (בהר כה, כ-כא)

 

מובא להלן קובץ סיפורים שבהם ראו עין בעין את ברכת ה’ שנשלחה לשומרי שביעית הסיפורים הבאים נכתבו עפ"י מכתבו של רבי בנימין מנדלסון זצ"ל. המכתב נכתב בשנת תשכ"ג ונשלח למחבר ספר "משנת יוסף" על מסכת שביעית.

סיפר הגאון הצדיק רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות, שאחרי שנת השמיטה (תשי"ב) לא היה להם חיטים לזרוע, כי לא רצו להשתמש בחיטים שגדלו בשמיטה, וחיטים טובות מהשנה השישית לא ניתן היה להשיג.

קיבוץ שכן היה מוכן למכור להם פסולת של חיטים מהשנה השישית חיטים אלו היו שבורות ומתולעות.

ראש ענף הפלחה פנה אל הרב בשאלה, מה לעשות, לנוכח חוסר חיטים טובות? ענה הרב אם אי אפשר להשיג חיטים טובות, הכשרות על פי ההלכה, נאמין בחיי העולמים, וה’ יתברך יעזור שברכתו תבוא מחיטים שבורות אלו.

השמועה שקוממיות קנתה חיטים מתולעות ברבבות לירות התפרסמה בכל הסביבה. בכל הישובים הסמוכים התלוצצו על אנשי קומיות שהם משליכים סכום גדול לטמיון. כולם היו בטוחים שמחיטים אלו לא יצמח אפילו גבעול אחד.

ראש ענף הפלחה, ר’ יחיאל, מילא את הוראות הרב בתום לב ובבטחון מלא בה’ יתברך. מיד לאחר סוכות החל בחריש השדות שנחו כל שנת השבע, ולאחר גמר החריש זרעו את החיטים המתולעות והשבורות. עבודות אלו נמשכו מספר שבועות עד אמצע החורף.

באותה שנה נעצרו השמים ולא ירד גשם, עד אשר אנשי קוממיות סיימו את הזריעה. החקלאים תושבי הישובים הסמוכים שזרעו את שדותיהם בקיץ שנת השמיטה, זרעיהם נרקבו באדמה. ואילו קוממיות, הישוב היחיד בכל האזור שאיחר את החרישה והזריעה, דוקא אצלו הצליחה התבואה.

וראו כולם כי ה’ יתברך שולח את ברכתו לשומרי שביעית.

בשנת תשי"ב החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים בכמה ישובים, וביניהם גם בישוב קוממיות.

אנשי קוממיות התנו תנאי, שבשנת השמיטה הפרדס לא יעובד. אנשי הסוכנות לא הסכימו לתנאי זה ולכן התעכבה נטיעת הפרדס על אדמת קוממיות. במשך הזמן נעשו נסיונות להגיע להסכם לנטיעת הפרדס, אך התנאי של שמירת שמיטה, עמד כאבן ולא הגיעו לכלל הסכם.

בשנת תשי"ח היתה לרבה של קוממיות שיחה ארוכה עם המנהל האחראי מטעם הסוכנות על נטיעת הפרדסים. הרב הסביר לו את גודל קדושת השמיטה, עד כמה חביבה מצווה זו, מה רבה חשיבותה ועד כמה היא קשורה לביאת משיח צדקנו. מר ויגודסקי, האחראי על הפרדסים, נסחף בשטף התלהבותו של הרב ואישר נטיעת פרדס על אדמת קוממיות שבו ישמרו כל דיני שביעית לפי הוראות הרב.

ההשקעה בנטיעת הפרדס היתה כחצי מליון לירות. שנת השמיטה היתה השנה השניה לנטיעת הפרדס, כשהשתילים עדיין קטנים וזקוקים לטיפול מתמיד. הטיפול ניתן רק לפי הוראות הרב, האחראים מטעם הסוכנות הזהירו את הרב שהוא מסכן את הפרדס, וכל ההשקעה עלולה לרדת לטמיון, אך הרב התחזק בבטחונו בה’ יתברך, בזכות המצוה.

בחודש מנחם אב לקראת סוף השמיטה, בא מנהל הפרדס בהתרגשות רבה לרב וסיפר, כי מתוך שנים עשר הפרדסים שבפיקוחו, באחד עשר מהם עבדו בשמיטה כרגיל, ורק באחד מהם, בפרדס של קוממיות, נשמרה "שבת הארץ" ודוקא הפרדס של קוממיות הצליח יותר משאר הפרדסים.

מנהל הפרדס שאל את הרב, כיצד הוא מסביר את הדבר. הרב ענה לו בלהט אמונתו: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים – וגם את הפרדס. ולפי שאנו עשינו את רצונו, שלח ה’ יתברך את הצלחתו לפרדס".

שנות הערלה של הפרדס עברו, העבודה התנהלה כמו ביתר הפרדסים, היבול השנתי הרגיל היה כשבע מאות מיכלי פרי הדר מידי שנה בשנה.

הגיעה שנת תשל"ב – ערב שמיטה – ואנשי הסוכנות לא יכלו להאמין לרישומים שהגיעו אליהם.

הפרדס של קוממיות הניב למעלה מאלפיים מיכלי פרי הדר, בתחילה חשבו שאולי נפלה טעות בספירה, בדקו וחזרו ובדקו, ואכן היבול היה פי שלוש מבכל שנה.

כאשר באו אל הרב לבקש הסבר על התופעה, חייך הרב חיוך רב משמעות, פתח לפניהם חומש ויקרא והקריא: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו? וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים".

תשי"ח – ערב שמיטה קיץ של ערב שמיטה דומה ליום שישי אחר חצות. עובדים בקדחנות, חורשים, זורעים, מכינים בור תחמיץ, שבו ישמר האוכל לבהמות, הכל צריך להיות מוכן מבעוד מועד כאשר קדושת שביעית תשי"ט, תפרוס כנפי קדושתה על פני כל ארץ ישראל, תהיה קוממיות מוכנה ל"שבת הארץ".

התבואה למאכל בהמות שנזרעה בערב שביעית, גדלה והצליחה, בעוד ימים אחדים עתידים לקצור אותה כדי להאכילה לבהמות בשנת השמיטה בקדושת שביעית כראוי.

באותם ימים הופיעו נחילי ארבה מכיוון מצרים והתפשטו על פני כל הנגב.

באחד הבקרים התדפקו תושבי קוממיות על דלת ביתו של הרב, וסיפרו בהתרגשות שהארבה מתקרב ונשקפת סכנת כליה לכל היבול שהוכן במאמץ כה רב.

הרב, שכל אנשי הכפר הכירו את אומנותו התמימה, הרגיע את החברים הנרגשים באמרו: "התייצבו וראו את ישועת ה’ היום".

נחילי הארבה החלו מתקרבי לאיזור, ענני ארבה כיסו את שמי הנגב, והחלו לנחות שעל פני השדות, אולם בהגיעם לשדות קוממיות, כאילו יד נעלמת עצרה בהם. תוך זמן קצר פנו הנחילים לאחור ולא הגיע ארבה אחד לכל גבול קוממיות,ישועת ה’ כהרף עין.

שמירת ההלכה – מביאה ברכה אנשי קוממיות חזו עין בעין את הברכה שחלה במעשי ידיהם באותו איחור גשמים שהיה במוצאי שנת השמיטה. על כך סופר רבות באותה תקופה.

מוצאי שביעית תשי"ב לפני סוכות תשי"ג באו אנשי קוממיות אל החזון איש ושאלוהו האם מותר להם לעבוד בחול המועד משום מניעת הפסד ממון.

הם השביתו את אדמתם כדין במשך כל שנת השמיטה, ועתה הם מצפה מידי יום ביומו לירידת הגשמים ואם לא יזדרזו לחרוש ולזרוע עד תחילת עונת הגשמים, הם צפויים להפסד כספי גדול. לכן הם שואלים אם מותר להם לחרוש בחול המועד סוכות כדי להספיק לזרוע בטרם יחל הגשם.

לא נזקק החזון איש לענין מצד ההלכה, אלא השיב להם ומנין לכם שתאחרו את עונת הגשמים? שמא על ידי עבודת חול המועד הקדימו יותר מידי, ודוקא בגלל עבודת חול המועד תפסידו?

שמעו אנשי קוממיות לעצת החזון איש ואף בשנה זו לא עבדו בחול המועד. רק לאחר החג החלו בחריש.

משך כל זמן החרישה והזריעה נעצרו הגשמים ולא ירדו גשמים עד חנוכה. איחור הגשמים גרם הפסדים מרובים לכל אלו שהקדימו בזריעה, לאנשי קוממיות הביאו הגשמים באותה שנה ברכה מרובה ושדותיהם הצליחו מיעל למשוער.

בקונטרס "קדושת שביעית" מובא סיפור שבו ניכרת ההשגחה הפרטית המיוחדת המלווה את שומרי שביעית כהלכתה:

אנית משא מצרית נעצרה בהתקרבה לחופי הארץ. רב החובל של ספינת המשא טעה בניווט, וכאשר הבחינו אנשי הצוות  שהם מתקרבים לחופי ישראל, הורידו סירת הצלה, ונמלטו בחסות החשכה. הספינה על כל מטענה נפלה שלל.

אותה שנה (תשי"ט) שנת שמיטה היתה אנשי ועדת השמיטה, לא חסכו במאמצים כדי לספק לשומרי שמיטה את כל הירקות הדרושים למחיה.

למרות כל המאמצים, הם לא הצליחו להשיג בצל בכמות הדרושה עבור שומרי השמיטה שמספרם הלך ורב.

הספינה המצרית, היתה טעונה בכמות גדולה של בצל, ולאחר השתדלות רבה סופק הבצל לשומרי שמיטה.

יהודי המאמין שה’ משגיח על כל בריותיו, ויודע שאין אדם נוקף את אצבעו למטה, אם אין מכריזים על כך מלמעלה, יודע שבעיני בשר "טעה" אותו רב חובל ערבי בדרכו. אך במבט רוחני ודאי שדוקא ה"טעות" היא שהוליכה לדרך הנכונה. (מורשת אבות)

פרשת בהר - חלק ב

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכך בשנה הששית ועשיתי את התבואה לשלש השנים (בהר כה כ-כא)

יש להבין, והרי מי ששואל שאלות "מה נאכל", אינו חזק באמונה כל כך ובכל זאת התורה מבטיחה לו ברכה, ומדוע לא נכתבה ברכה  מיוחדת לאותם מאמינים שלא שואלים שאלות?

אכן ההבדל הוא גדול. משום שכשאדם משליך יהבו על אלהיו ובוטח בו בכל לבו מבלי לשאול שאלות איננו זקוק לברכת שפע שתצמיח שדהו הרבה תבואה, אלא כפי שאמר הכתוב לעיל "ואכלתם לחמכם לשובע" היינו "אוכל קמעה ומתברך במעיו", אך אותם שישאלו "מה נאכל" הרי זה סימן שבטחונם אינו עז ואיתן כל כך, ועבורם נאמר "וצויתי את ברכתי" שתתרבה התבואה בשדה ויחד עם זה יגדל ויתרבה העמל במקום שתהיה הברכה באכילה עצמה (הגאון רבי ליבוש חריף).

כיוצא בזה כתב נועם אלימלך (בשם אחיו ר' זושא זצ"ל) בביאור הפסוק, שאם ישאלו "מה נאכל" אז יהיה צורך לצוות על הברכה, אך אילו היתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשי קושיות אז הברכה היתה מצויה מאליה.

טעות היא לחשוב שהפרנסה היא לי עמל האדם בעולם הזה שהרי אמרו חז"ל (ביצה טז) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה.

ומעשה בתלמיד שהפסיק להגיע לשיעורי תורה. ושאל עליו רבו מדוע פלוני נעדר מהשיעורים? אמרו לו שנולדו לו תאומים ולכן ניאלץ לעבוד שעות נוספות בכדי שיוכל לפרנס את שני התאומים. המקצוע של אותו תלמיד היה נפח, מה עשה הרב? לקח מיחם של מים ושלח ביד אחד מהתלמידים שיבקש מהנפח שירכיב לו ברז נוסף במיחם. תמה התלמיד הנפח ואמר: בשביל מה ברז נוסף וכי אחד לא מספיק? אמר לו הרב: בכדי שיצאו הרבה מים. אמר לו הנפח: והלא יש כמות מוגבלת במיחם וכי לי רבוי הברזים יתרבו המים במיחם?

אמר לו הרב: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כשם שכמות המים שבחבית היא מוגבלת ושום ברזים לא יוסיפו לכמות המים כך גם הפרנסה שקצבו לך מהשמים לא תתוסף. אם אתה רוצה לקבל מה שקצבו לך מהשמים  בבית אחת בבקשה. הדברים נגעו ללבו של התלמיד וחזר ללימודו הרגיל והברכה היתה מצוייה במעשי ידיו. (לבוש יוסף)

מעשה באיכר שהיה מביא תבואה למכירה לסוחר יהודי. הם הסכימו ביניהם שבשעה שהיו שוקלים את שקי התבואה במאזנים, היה הסוחר חורט חריץ בקיר כנגד כל שק תבואה ואחר כך היו שניהם סופרים את החריצים, וידעו שכמספר החריצים כן מספר הפדיה של שקיי התבואה שהביא האיכר.

לימים נמלך האיכר בדעתו שדרך זו של חשבון סכנה יש בה, שהרי יכול הסוחר לטשטש את אחד הסימנים שעל הקיר והוא יפסיד פדיה של תבואה. לכן הציע לסוחר דרך אחרת כנגד כל שק של תבואה שישקל במאזנים ישים הסוחר מטבע על גבי צלחת, ואחר כך ימנו את המטבעות וידעו את מספר הפודים.

התחילו נוהגים כך. ברם בשעת מעשה לא עצר האיכר כח לכבוש את יצרו, וכשראה שהסוחר אינו מבחין במעשיו היה ממהר לשלוח ידו בחשאי, נוטל מטבע מערימת המטבעות שבצלחת ומשלשלה לתוך כיסו. הסוחר היה משלם לו אחר כך על שקי התבואה לפי מספר המטבעות שבצלחת, ויוצא שהאיכר גונב מהצלחת של עצמו.

סיפור זה היה רגיל ה"חפץ חיים" לספר, כשבת צחוק על שפתיו, כליל אלה החושבים שאם יקפצו את ידם מאחיהם האביון, הם יתעשרו. הרי נוהגין הם ממש כמנהגו של אותו איכר. שכן תלויים אנו בחסדיו יתברך שישפיע עלינו את ברכתו. (משלי החפץ חיים).

שנודע, לבעל אכסניה יהודי תושב העיר ורשה, כי מרן ה"חפץ חיים" מתכונן להגיע לעיר. ביום המיועד השכים האיש ושם פעמיו את בית הנתיבות, 'אני אהיה האכסנאי הראשון שיראה את פני הצדיק', חשב האיש בהתרגשות. 'וכשאבקש ממנו להתאכסן בביתי בודאי יסכים!'

וכך היה. אך הגיעה הרכבת וה"חפץ חיים" יצא מן הקרון, ניגש אליו היהודי ובלב הולם מהתרגשות הזמינו להתארח בביתו, והאורח הדגול אמנם הביע הסכמתו.

עד מהרה ישבו השנים במרכבה העושה דרכה אל בית האכסניה. עודם בדרך ושיחה נקשרה ביניהם. "אמור לי, ר' יהודי", פנה ה"חפץ חיים" אל מארחו. "הקובע אתה עתים לתורה? כמה שעות מקדיש אתה מידי יום ללימוד תורה?"

כתשובה, נאנח היהודי. הוא הרכין ראש במבוכה ואמר: "האמן לי רבי, כי ליבי דואב וכואב בשל כך. ואולם...עול הפרנסה כבד כל כך...הן ידוע", המשיך בהתעוררות, "כי מזונותיו של אדם קשים כקריעת ים סוף! ואני חש בכך היטב: מעלות השחר ועד שעת ליל מאוחרת טרוד אני בעבודתי. וכשמסיים אני את מלאכת יומי, הריני עולה על יצועי באפיסת כוחות!

ורשה, "עיר גדולה מאוד, ומידי שעה בשעה מגיעות הלום רכבות, ובקרונותיהן אורחים לרוב. ועלי להתייצב בכל שעה בבית הנתיבות ולקדם את פני האורחים, אם לא אעשה כן  יקדים אותי בעל אכסניה אחר ויוליך את האורחים לאכסניתו. ואם כך, אקפח את פרנסתי!"

"היודע אתה למי הנך דומה במעשיך אלו?" הגיב ה"חפץ חיים". "במחילה מכבודך, דומה אתה לבן כפר שנסע לעיר הבירה להסדיר ענין אצל שרי השלטון. אותו ענין דחוף וחשוב עד מאד היה, ועל כן ישב הכפרי בקרון ורוחו קצרה. 'מדוע נוסעת הרכבה כה לאט'? הרהר כל העת. וכששוב לא  יכול לשאת את הנסיעה האיטית, קפץ ממקומו וקרב אל דון הקרון. במרץ רב הפשיל את שרווליו, והחל לידחוף את הקרון בכל כוחו. המאמץ היה רב, פניו סמקו, נשימתו נעשתה כבדה וטיפות זעה כבדות נטפו ממצחו.

עקבו שאר נוסעי הקרון אחר מעשי הכפרי ולבסוף שאלוהו: 'מדוע אתה מתאמץ כל כך?'

"'מדוע אני מתאמץ כל כך?' חזר הכפרי על שאלתם בקול חלוש, והשיב: 'הנה, כאשר אני נוסע בעגלתי וברצוני שהעגלה תתקדם במהירות, דוחף אני את קרון העגלה מצדו האחורי, ואז מגבירה העגלה את המהירות. גם עכשיו אני ממהר מאד עלי להיות בעיר הבירה לצורך בענין דחוף ביותר! וכדי שאגיע למחוז חפצי, החלטתי לדחוף את קרון הרכבת ולזרז על ידי כך את הנסיעה.

"הסברו של הכפרי התמים העלה צחוק על פני חבריו. 'חי חי חי, כפרי שוטה', לעגו לו, 'הסבור אתה שכחותיך הדלים יוסיפו מהירות  לקרון הנגרר באמצעות כח המשיכה העצום של הקטר?'

דע לך, פנה ה"חפץ חיים" אל היהודי היושב לצדו, כי הקב''ה מנהיג את העולם כולו בכוח אדירים, רב שאיננו מסוגלים כלל לתפוס בשכל האנושי שלנו. הקב''ה זן ומפרנס את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד לביצי כינים. ואתה סבור, שעל ידי כל אותן טרחות יתרות שאתה טורח ביגללם מבטל אתה מלמוד תורה! אתה מסייע בידיו, כביכול, לפרנס אותך? הקב"ה, מנהיג העולם, מפרנס את כל הבריות, ואף אותך ביניהן. וכל היגיעה הרבה שיגע אתה למען פרנסתך משולה כפרי שדחף בכוחו העלוב את הקרון המונהג על ידי הקטר רב העצמה!"

דברי האורח הדגול חדרו ללבו של בעל האכסניה, ומאז אותו יום שקד על למוד התורה. (מעשיהם של צדיקים).

בזמן שעם ישראל עושה רצונו של מקום, הוא כלי קיבול לברכה ולשפע פרנסה שנאמר:

והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתבם לחמכם לשבוע וישבתם לבטח בארצכם (ויקרא חוקותי כו-כ)

שיהיה הדיש מרובה ואתם תהיו עסוקים בו עד הבציר ובבציר תתעסקו עד שעת הזרעה (רש''י)

יש ללמוד מספק זה את הביטחון בבורא עולם שהפרנסה משמים ואכלתם לחמכם....

ומעשה שהיה כהן אחד ירד מנכסיו ולא הצליח לפרנס את אשתו וילדיו. החליט: "אסע לחוץ לארץ, ידוע לי כי שם מתפרנסים האנשים ברווח".

סיפר הכהן לאשתו על החלטתו. "אסע לחוץ לארץ ואשתכר בכבוד". אמר, "אך יהא עליכם להמתין לי זמן רב ואולי שנים עד שאשוב אליכם ובידי כסף, או עד אשר אבוא לקחת אתכם אלי. ואולם, יודעת את שבני אדם רגילים לבוא אלי שכהן אני, ולהראות לי את נגעיהם שמא לקו בצרעת. והרי אין פה, במקום, עוד כהן היודע להבחין כמוני בסימנים, ומה יעשו הבריות בלעדי? הבה ואלמדך את סימני הצרעת, ותוכלי לומר לאנשים שיבואו אם עליהם לגשת לכהן אחר, שיחליט אם נגועים הם, אם לאו".

למדה האשה מפיו את סימני הצרעת. וכך אמר לה בעלה הכהן: "שימי לב לכך, שלכל שערה ושערה שבגוף האדם ברא ה' גומה קטנה מעין מעין בתוך העור, ומתוכו יונקת השערה את קיומה,  ואין שתיי שערות נזונות מאותו המקור! לכשתראי שיבשה השערה ואין בה צבע, דעי כי יבש מקור קיומה, וזהו אחד מסימני הצרעת!"

שמעה זאת האשה וקראה: "השומעות אזניך את שפיך מדבר? בעצמך אמרת שלכל שערה ברא ה' מעין, וממנו היא נזונה ואתה, שבן אדם אתה ועליך לפרנס את משפחתך, כלום לך לא יברא ה' מעין שממנו תהיה נזון? אנא, אל תלך לחוץ לארץ! בטח בה' יתברך וימציא לנו פרנסתנו פה, בארץ הקודש!"

הסכים הכהן עם דבריה הנרגשים של אשתו. "הצדק אתך", אמר. "אשמע לקולך, ובבטחון בה' אשאר בארץ ישראל!"

ואמנם עזר ה' לכהן ולאשתו שכה בטחו בו. עד מהרה נמצאה לכהן פרנסה בשפע, ובני משפחתו לא ידעו עוד רעב ומחסור.

עלינו להידבק בחוקי הקב''ה כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה גם אם ישנם קשיים מסוימים, עלינו להידבק בתורה במסירות נפש ולא להתבייש לקיים מצוות מבלי להסתיר את יהדותנו במקומות חילונים. יהודי שרוצה להיות גאה בתורה הקדושה התרחק מהחיצונים כלומר מעיתונים טלויזיה וכל מה שמריח ומתקרב לתרבות הגוים גם אם החברה לוחצת ומושכת אותנו לתרבות הזאת עלינו להתרחק מחברה שכזאת ולמצוא פרנסה בסביבה אחרת כי הפרנסה משמים.

מעשה שהיה במקום מגוריו שלהגה"צ רבי חיים לייב מסטאוויסק זצ"ל הסתובב רוכל יהודי על פתחי הבתים והציע למכירה את מרכולתו, כגון ציצית, נרות וכיו"ב, אלא שבמקום מוצנע בתרמילו גם היה מחזיק ספרי מינים, שגם אותם הציע למכירה, כמובן במקומות מתאימים....

יום אחד הזדמן לו לדפוק בדלת ביתו של רבי חיים לייב, כשהוא מציע את מרכולתו למכירה, אבל עינו החדה של הרב הבחינה גם בסחורה האסורה שהוא מחזיק בכליו, והוא נזדעזע כל כולו, עד שתפס את הספרים קרע אותם לגזרים, באומרו לרוכל שבזה הוא מקיים את הצו "בערת הרע מקרבך".

נזדעק הרוכל כלפי הרב: רבי, גרמתם לי נזק גדול, כי מכל שאר  פריטי המכירה הרווח שיש לי מן ספרי המינים הוא הגדול ביותר. שמע זאת רבי חיים לייב ושאל אותו על מחיר הספרים, ולאחר שהרוכל נקב בסכום מיד שילם לו, אבל אמר לו שאם זה עיקר פרנסתו עליו לחפש לעצמו פרנסה אחרת.

טען הרוכל: רבי, כבר חיפשתי כמה וכמה פעמים פרנסה אחרת ולא מצאתי, והשיב לו הרב: אני אעזור לך למצוא פרנסה אחרת. למחרת בבוקר בא הרוכל לבית הכנסת, המתין לרב עד שסיים את תפילתו, ניגש אליו ואמר: הרב הבטיח לעזור לי במציאת פרנסה אחרת, והשיב לו ר' חיים לייב: נכון הדבר, בוא נלך למושל העיר, אולי הוא יתן לך עבודה כלשהי....

יצאו שניהם לדרכם, ובאמצע הליכתם שאל הרוכל את רבי חיים לייב: האמנם יודע הרב על איזו שהיא משרה פנויה אצל מושל העיר. ענה לו הרב: לא לחינם עלה בדעתי ללכת אתך אליו, כי אני יודע שיש איזו משרה פנויה. בהיותי שלשום בבית המושל, שמעתי ממנו, כי השמש שהיה מצלצל בפעמוני הכנסיה מת, ומכאן שישנה משרה פנוי!...

הזדעזע הרוכל עד עמקי נפשו וזעק: רבי! יהודי אני, ואיך אוכל להיכנס לכנסיה ולהעיר את הנכרים לבוא להתפלל בכנסיה שלהם, הלא איסור חמור הוא!

ענה לו רבי חיים לייב: הגע בנפשך, ללכת לכנסיה לעורר את הגויי שילכו לבית  יראתם אינך רוצה וכל כך למה, מפני שיהודי לא יכול לעורר נכרים לפולחנם, ואתה שהנך מוכר ספרי מינות לבתים בישראל ובזה אתה גורם שילדי ישראל נגררים לא רק לעורר נכרים לפולחן שלהם, אלא בסופם שהם עצמם ילכו לשם, לזה אתה לא חש ולא מפחד?!

עתה הבין היטב הרוכל את חומרת מעשיו ואמר לרבי חיים לייב זצ"ל: אם כך הדבר, כי אז הקב''ה יעזור לי שאתפרנס גם ממכירת ציצית, נרות ושאר פריטים מותרים...(שאל אביך ויגדך)

נאמר בתהילים דורשי ה' לא יחסרו כל טוב כלומר אברכים דורשי ה' בעלי משפחות מרובות ילדים רוצים רק לחם לאכול ובגד ללבוש וחייהם חיי אושר זה מה שנאמר איזה הוא העשיר השמח בחלקו אנשים רוחנים אינם צריכים כל טוב רכב חדש ובית חדש  ומותרות הם לא חסרים את ''הכל טוב'' שהציבור הגשמי קורא לו כל  טוב כי הם שמחים ומתענגים על ה'. חילונים רואים חרדים חיים בדוחק וחושבים שהם לא מאושרים אך הם צריכים להבין שהחרדים אינם צריכים את הצרכים החילונים כי בביתם אין מקום לגשמיות מיותרת לכן נאמר דורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ישנם אנשים שניגזר עליהם לחיות בדוחק זה לא משנה אם הם אברכים או עובדים, כי ישנם אנשים שעובדים מהבוקר ועד הערב ולא יוצאים מהאוברדרפט בבנק הכל תלוי בגורל. אמר הצדיק הפרשן של ישראל האבן עזרא שאין לו הצלחה במעשי ידיו, שגם אם הוא יתחיל למכור נרות השמש לעולם לא תשקע. תארו לכם עד כמה לא האיר מזלו של הצדיק. פעם אחד אמר האבן עזרא לעצמו בטוח יש עוד אנשים יותר מסכנים ממני בעולם והחליט ללכת כברת דרך בעינים עצומות כדי להעריך ולשמוח במצב עניותו יחסית לאדם עיוור. הצדיק הלך בעינים עצומות ועבר ליד אוצר מלא בכסף בעינים עצומות והמשיך ללכת ואח"כ פתח עינים כלומר מה אנחנו למדים מכאן שכל מה שקשור לגורל זה גזרה משמים וזה לא משנה מה תפקיד האדם בעולם כי גזרה זה תיקון על גילגולים קודמים, והכל כפרת עוונות והעולם הזה רק פרוזדור כדי להכנס לסלון המשול לעולם הבא. לכן כל אדםהגיוני ישקיע בסלון ויקשט אותו ובטח לא יתעסק בפרוזדור שהוארק מקום מעבר.

ומעשה היה בשלמה המלך ע"ה, שביקש לדעת סוד הבורא יתברך בפרנסה, ושמא הוא שוכח ח"ו בריה אחת, וכשהיה חותך אבנים לבית המקדש מצא בתוך הסלע תולעת חיה ובה רטיבות של ירק שהיתה מתפרנסת ממנה, אמר הקב"ה הבט, האם שכחתי מלתת פרנסתה של בריה קטנה זו שהיא נתונה בבטן הסלע.

וזהו שאומר משה לישראל מפי הגבורה, בטח בהשי"ת ויצו אתך את הברכה, בשני תנאים: שיהיה סמוי מן העין ושלא תהיה יושב ובטל, וזהו שנאמר יצר ה' אתך את הברכה בבאסמך ובכל משלח ידך. ואפילו אם תאמר בא"י מדקדקים הרבה עם האדם, טוב המעט שבא"י ששם אתה מקבל  פרנסתך מידו ית' ממה שתקבל הרבה בחוץ לארץ. וברכך בארץ אשר ה' אלהיך בכבודו ובעצמו נותן לך. ואם תאמר והרי כל הברכות האלו הם רק ברכות גשמיות, הרי אני מבטיח לך גם מעלת הקדושה, וזהו שנאמר: יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, מתי כי תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו, שתתנהג בחסידות .

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו' וחי אחיך עמך וכו'(בהר כה-לה)

מלוה ה' חונן דל

אדם המפרנס את העני הוא בגדר מלוה ה', כי הקב"ה הרי מפרנס את האדם, ואם הוא נשאר עני ואתה בא וחוטף את המצווה נחשב הדבר בגדר הלוואה להקב"ה.

אם נתאר לעצמנו שהיה אדם עשיר בא ומבקש מאיתנו סכום מסוים לכמה ימים, ודאי שהיינו נותנים לו כי בעוד כמה ימים התמורה שהוא יחזיר לנו תהיה כפל כפליים.

למה לא נחשוב כך גם לגבי הקב"ה? אם הקב"ה גרם לכך שיהיו עניים זה בכדי שאנו נפרנסם ובכך נזכה לתמורה נאותה לא ממלך בשר ודם אלא ממלך מלכי המלכים הקב"ה! מי מאיתנו לא יחפוץ לזכות במתנה נפלאה זו?

אך לצערנו, אנו חושבים שאם ניתן מכספנו לעני יחסר לנו  ואין אנו מבינים שהדבר דומה לנר שמדליק נר אחר, ובעקבות ההדלקה ישנם שני נרות דולקים, כך לגבי ההלוואה לעני. אין ספק, כי בעקבות העזרה לעני הקב"ה לא יגרום שיחסר לנו, אולי לא נראה זאת באופן המיידי אך ריבנו של עולם הוא יודע לעשות את החישובים וליצור עבורנו רק רווחים.

הרב נסים יגן זצ"ל סיפר כיצד ניתן לקבל מתנת שמים של תוספת חיים בזכות העזרה לעני:

תלמיד חכם אחד שהיה מחזר אחרי מצוות הכנסת אורחים והיה מוכן למסור נפשו עבור מצוה קדושה זו, נשאל ע"י ידידיו "והלא תלמוד תורה כנגד כולם?"

השיב להם "אספר לכם דבר מה ותבינו לפני מספר ימים הייתי חולה במצב קשה מאד. לפתע הרגשתי שנשמתי עולה לבין דין של מעלה והתחילו לדון אותי.

והנה אני רואה אדם זקן הבא לקראתי ומוסר לדיינים פתק. הדיינים קראו את הפתק ומיד יצא כרוז שאמר לי "חזור לעולמך!"

יצאתי מבית הדין ולא ידעתי לאן אני הולך, והנה שוב ניצב לידי אותו זקן ואמר לי "בוא ואראה לך את הדרך".

שאלתי אותו "מי אדוני?"

אמר לי "דע לך, שלפני ששים שנה כשהיית ילד קטן נזדמנתי לעירך, והיה המנהג בעירכם שלאחר תפילת ליל שבת כל יהודי היה לוקח עני לביתו ואני נשארתי לבדי כי לא היה מי שיאות להכניסני לביתו היות ומבגדיי נדף ריח  רע. והנה אתה ואביך יצאתם אחרונים, וראיתי שביקשת מאביך שיקח את העני הזה עמכם הביתה, ואביך ענה לך שאיננו מסכים בגלל הריח הרע הנודף מבגדי. כך הלכתם לביתכם ועדיין נותרתי לבדי בביהכ"נ.

כשהגעתם לבית אתה סירבת לאכול ואמרת "אם לא תביאו את העני לא אוכל לאכול עמכם בסעודה זו". אז שלחו אותך לקרוא לי ואכלתי עמכם, בסעודה זו ניצלתי ממוות כי היה זה אחר כמה ימים שלא בא מזון לפי.

לימים כשנפטרתי לבית עולמי הייתי מצפה מתי יגיע הזמן ואוכל לגמול עמך חסד, והיום שהגעת לבית דין, נגזרה עליך מיתה, ולכן הנה אנכי ניצב לקראתך ללמד עליך זכות ובפתק כתבתי "ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שכל המקים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".

והנה בזכות זה הוסיפו לי עוד שנתיים..."

סיים אותו תלמיד חכם את סיפור הנורא ''הנכם רואים, כי קיבלתי שנתיים של חיים במתנה בזכות החסד ותמיכה בעני, האם אפשר להפסיק אפילו רגע אחד מעשית חסד?"

יש חילול ה' ששייך לאנשים גדולים. מהם מצפים לשלמות, וכל סטיה מהשלמות עלולה להביא לחילול ה'.

ה"חפץ חיים" זצ"ל נחפז פעם בדרכו להספיק להגיע לרכבת הנוסעת לוילנה. חייב היה להגיע לעיר הבירה הליטאית לצורך חשוב ביותר.

כאשר עבר באחד הרחובות פנה אליו דם וביקשו לסור לבית אבל להשלים מנין לתפילת מנחה. הח"ח כבר התפלל מנחה והרכבת עמדה לנסוע. אבל אם יסרב, יאמרו שבגללו לא היה מנין. נכנס, השלים למנין, איחר את הרכבת והמתין בבית הנתיבות בקורה עז במשך שעות לרכבת הבאה. ובלבד שלא ייגרם שמץ של חילול ה'...

ה''חתם סופר" ראה קשר הדוק בין ההקפדה על התייחסות האדם לכל דבר שבקדושה לבין יראת השמים הטבועה. ועל כן הקפיד מאוד על בחור שסבר שקרשי הסוכה הם בסך הכל עץ שאפשר אפילו לדרוך עליו.

מעשה שבאו שני בחורים להתקבל לישיבתו המהוללה של ה"חתם סופר", אחד מהבחורים היה ידוע כעילוי מבריק בשכלו ואילו השני היה בחור מצויין אך לא הגיע לדרגתו של חברו.

הבחורים הגיעו מיד לאחר חג הסוכות על מנת להתקבל לזמן החורף. החת"ס בחן את שניהם ולתדהמת כולם קיבל דווקא את הבחור הפחות מעולה בחוכמתו.

הדבר, כאמור, עורר את פליאתם ש כמה מהבחורים שהכירו היטב את מעלת הבחור שנדחה ולכן הם נכנסו לשאול את ההת"ס לסיבת הדבר בטענה, "תורה היא וללמוד הם צריכים".

המפרשים הקדושים שואלים מה פרוש "וחי אחיך עמך"? אלא הפרוש הוא שאדם צריך להרגיש איך היה מתנהג אילו היה קורה לו כדבר הזה, ואז מיד הוא ישא בעול עם חברו, ויעזור לו לצאת מצרתו בה הוא נמצא

מספרים על הצדיק מאפטא, בעל "אוהב ישראל" שבא אליו חסיד ואמר לו ששמע כי הרבי מחלק סגולות בדוקות ליראת שמים, ואת זאת הוא מחפש כבר זמן רב. צחק הצדיק ואמר לו: "סגולה ליראת ה' אין לי, אך סגולה לאהבת ה' יש לי "בשפע" שמח החסיד ואמר לו: "אשמח לקבל סגולה בדוקה ומנוסה לאהבת ה', ויואיל נא רבנו למסרה לי" השיבו הרבי: "הסגולה הגדולה ביותר לאהבת ה' היא אהבת ישראל".

הנשיאה בעול עם השני היא מעלה חשובה ומידה נפלאה, שמראה על טהרת הנפש. פעמים שהדבר בא על חשבונו הפרטי של הנושא בעול, אולם מכל מקום כמה שמחה יש בליבו של יהודי כאשר הוא יודע ששמח או עזר ליהודי נוסף, אין שמחה גדולה מזו. רק צריכים להתאמץ ולהתחזק במעלה זו, ואז במשך הזמן נתרגל להעניק ולתת לשני, ונגרום נחת רוח לשם יתברך.

מצאתי סיפור נפלא שבאה פעם אשה בערב שבת קודש לרבי יהונתן איבשיץ זכותו יגן עלינו אמן, ובכתה לו שאין לה פרוטה אחת לשבת קודש. התפלא הרב, ואמר לה שכפי הידוע לו יש לה דוכן של תפוחים בשוק, ומדוע אין לה פרוטה? בכתה האשה ואמרה לו, שהוציאו לעז על התפוחים שאינם טריים ואינם טעימים, ולכן מהבוקר ועד עתה לא מכרה אפילו תפוח אחד! כשמוע הרב דברים אלו, סגר את ספריו לבש את מעילו ויצא עמה לשוק, והתחיל לצעוק מי רוצה תפוחים, מי לא קנה עוד תפוחים לשבת קודש וכו', תוך זמן קצר התמלא הדוכן בקונים שנלחמו מי יקנה ראשון תפוחים מידיו של הצדיק. כשנגמרו כל התפוחים וחזרה האשה לביתה שמחה ומאושרת בסכום גדול שנשאר לה לכמה ימים, רק אז חזר הרב ללמודיו.

הדברים יפים ונעימים, ומה שנותר לנו לעשות זה לקיים דברי דוד המלך שאמר: "מזקנים אתבונן" ללמוד ממעשיהם וארחותיהם של גדולי ישראל, ענקי רוח, ונזכה כולנו ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקים את כל דברי התורה, אמן. (כותונת פסים).

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך (בהר כה-לה)

כאן מודיענו הכתוב שיש לעשות חסד עם החבר, וכשאשר הוא נתון במצוקה והוא עומד ליפול, יש לעשות השתדלות להעמידו על רגליו שלא יפול לגמרי, שחייב להושיט לו יד ולהשאיל לו כסף כדי שיוכל להתאושש, ואל יתן לו ליפול ללא תקנה שיצטרך לתמוך בו בתורת צדקה. משל למה הדבר דומה לאדם ההולך בדרך ופוגש אדם ההולך ומתנדנד מצד אל צד ועמד ליפול. אומרים לו האנשים מרחוק, הושט לו יד שלא יפול בבוץ, אמר להם: למה אני צריך להושיט לו יד עכשיו, אם אראה שיפול ארימו, ובעודו מדבר נפל הלה לבוץ, ולא נשארה לו עצם שלמה, ושקע מכף רגלו ועד ראשו בבוץ שלא נשאר בו מקום לאחוז בו ולהרימו, שנתלכלכו פניו ועיניו. וכשרצו בסוף להביאו לביתו לרוחצו ולנקותו, לא היה יכול להגיע למצבו הקודם, אם כן איזו זכות יש לאדם זה שהרימו לאחר שנפל. ואילו לפני נפילתו היה יכול לאחזו בידו ולמנוע נפילתו. וזהו מה שאומר כאן הכתוב: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ר"ל כשתראה אחיך שנתרושש, והוא עומד ליפול, תושיט לו יד ותחזיק בו בעודו חי. ואל תמתין עד שיתמוטט ואח"כ תפרנסנו בדרך צדקה, שהגמילות חסד גדולה מן הצדקה לעניים, לפי שהם בעונות כבר רגילים לבקש צדקה וכבר נסתלקה הבושה מפניהם, אבל אלו שלא הגיעו לידי כך מתים מבושה ואין להם עוז לפשוט יד ולבקש נדבה. ולכן חייבה התורה לתמוך בו לפני שמתמוטט. והקפידה התורה מאד על זה שיש בידו להלוות כסף לחבירו והוא יודע בצערו ונמנע מכך. עאכ"ו אם חבירו מבקש ממנו הלואה והוא מסרב.

צריך לעזור לכל יהודי בלי שום קשר מה תדמיתו בחברה ולדון כל יהודי לכף זכות שנאמר "אל תדון את חברך עד שתעמוד במקומו". במידות אהבת ישראל הצטיין רבי לוי יצחק מברדיצ'וב סנגורם של ישראל.

מסופר עליו כי פעם אחת הלך בתשעה באב ברחובה של עיר, וראה אדם מישראל יושב על הגזוטרה של ביתו ואוכל סעודתו בפרהסיה, נטפל עליו רבי יצחק ואמר לו: בני, בודאי שכחת שתשעה באב היום, לא רבינו – משיב הלה – זוכר אני כי היום תשעה באב. אולי אינך יודע – חזר רבי לוי יצחק ואמר לו, שתשעה באב הוא יום צום ואסור לאכול ולשתות בו? יודע אני שתשעה באב תענית ציבור הוא, השיב הלה בעזות מצח. בודאי חלוש אתה והרופאים אסרו עליך את התענית? ניסה ר' לוי יצחק לחפש לו זכות, חס ושלום משיב הלה כשהוא מחייך – בריא ושלם אני בכל רמ"ח אברי.

נשא רבי לוי יצחק עיניו למרום וקרא, רבונו של עולם, ראה עד כמה מידת האמת של יהודי מגעת, נוח לו ליהודי זה להשים עצמו רשע, ובלבד שלא להוציא שקר מפיו.

ושוב מספרים: מעשה ברבי לוי יצחק, שהשכים לסליחות בערב ראש השנה, הלך לבית הכנסת ומשמשו עמו, התחילו גשמים יורדים, הלכו והסתתרו שניהם תחת גג של בית אחד, הציץ השמש בחלון, וראה חבורה של ריקים ופוחזים מסביב לשולחן, זוללים וסובאים. נאנח השמש ואמר: הוי כמה הדור פרוץ, באשמורת הבוקר של ערב ראש השנה, יושבים פושעי ישראל אלה ושותים ומשתכרים.

אסור להוציא לעז על בני ישראל – נזף בו ר' לוי יצחק, חזקה על בני ישראל שאינם נהנים מהעולם הזה בלא ברכה, אוכלים הם ושותים, ומברכים ברכת הנהנין לפני אכילה ושתיה ולאחריהן. ותבא עליהם ברכה, הטה השמש את אזנו ושמע כי מתלחשים הם על דבר גניבה שהוציאו לפועל באותו הלילה, עתה ישמע רבינו – אמר השמש לר' לוי יצחק, וידע כי האנשים האלה שכבוד תורתו מלמד עליהם זכות, הם גנבים פשוטים.

כן – החזיר רבי לוי יצחק ופניו נהרו – הרי הם בעלי תשובה, יודעים כי יום הדין ממשמש ובא ומתוודים זה בפני זה על חטא שחטאו בגניבה, כדי שיכנסו לימים הנוראים נקיים מכל חטא.

ויהי בימים ההם רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון. ואלימלך גדול בישראל ויהי ראש העם ומעשר להם ויחזק הרעב בארץ ויאמר אלימלך בלבו, עתה יבוא אלי כל עני וכל אביון ושאלו ממני לתת להם לחם לרעבם, וירוששו אותי עד מאד, הבה אעזבה את עמי  ואת ארץ מולדתי ויצאתי לגור בארץ נכרים. ויהי כבוא אלימלך ואשתו ושני בניו ארצה מואב וימת אלימלך שם ותשאר נעמי ושני בניה. ויקחו להם נשים מואביות את ערפה ואת רות בנות עגלון מלך מואב, וישבו שם כעשר שנים.

רות וערפה היו נשים טובות מאוד, ותאהבנה את נעמי חמותן ותדבקנה בה ותעשינה חסד וצדקה ככל אשר הורתה להן נעמי. וימותו מחלון וכליון ותשאר נעמי לבד בלי שני ילדיה ואישה ותבך הרבה מאד. ותקומנה רות וערפה לנחם את נעמי ותאמרנה לה אמנם המר לנו ה'  עד מאד, אולם נבטח נא בו וירחם עלינו ולא יוסיף ליסרנו, ועתה, חמותנו הטובה, אל תיראי אנחנו לא נעזבך לעת כזאת וישבנו אתך והלכנו יחד אל כל אשר תלכי, כי יקרת לנו מאד מאד, ותאמר נעמי ברוכות אתן כלותי לה' כי נחמתוני ותדברנה אלי את הדברים האלה. ועתה דענה, בנותי, כי לא אוסיף שבת בארצכן, והלכתי לארץ מולדתי אפס כי צר לי מאוד כי רוששתי ובידי אין גם אגורה אחת לתת לכן את כסף כתובתכן. ותען רוח וערפה ותאמרנה, אל נא תשיתי לב לדבר כך תשב נא נפשך למנוחתה, והיה הדבר הזה יקר לנו מאלפי זהב וכסף.

בימים ההם שמעה נעמי את הרוכלים הסובבים בערים אומרים פקד ה' את בני ישראל לתת להם לחם, ותקם נעמי וכלותיה לשוב אל ארץ יהודה. ויהי כראותה את כלותיה מרחיקות מן המקום אשר היו שם, ותאמר להן, שובו נא לבית אימכם ועשה ה' עמכן חסד והיטיב לכן כאשר היטבתן לי ותאמרנה לה, כי אתך נשוב לעמך, ותוסף נעמי לדבר אליהן דבר כדבר הראשון, ןתשק ערפה לחמותה ותפרד מעמה, ורות דבקה בה.

ותאמר נעמי אל רות, ראי נא הנה שבה ערפה אל עמה ואל אלהיה, שובי גם את ותאמר רות, אל נא תפגעי בי לעזבך ויהי כראות נעמי כי דבקה רות אחריה בכל ליבה ובכל נפשה ותאמר לה, למה תלכי עמי אל ארצי ושם לא תוכלי לעבוד את אלהיך, ותאמר רות, אלהיך אלהי ויהי כשמוע נעמי את הדברים האלה ותאמר לה, ידע תדעי בתי כי עול כבד את מעמיסה עליך, הן צוה הקב''ה  את עמי שש מאות ושלוש עשרה מצות לעשותן ותען רות ותאמר עמך עמי ותאמר נעמי, דעי נא בתי כי בבואך בברית אמונתי לא תוכלי עוד ללכת אל בתי התיאטראות והקרקסאות כאשר הסכנת מנעוריך, ותען רותו תאמר אל נעמי, באשר תלכי אלך ותוסף נעמי לדבר אל רות ותאמר, דעי נא בתי, כי שופטים ושוטרים בארצי ההורגים וסוקלים, השורפים וחונקים את כל אשר יעבור תורת ה' ותאמר רות, באשר תמותי, אמות, ותאמר נעמי, ידע תדעי בתי כי לא תלין בת  ישראל בבית אשר מזוזה אין בו, ותען רות ותאמר גם מפחד לילה לא אירא, כי באשר תליני אלין, ותרא נעמי כי מתאמצת רות ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.

ויהי היום ותאמר רות המואביה אל נעמי, הנה אין לחם ואין קמח בביתנו וגם כסף אין לקנות, הבה אלכה השדה ואלקטה בשבלים ותאמר נעמי, לכי בתי ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים, ויקר מקרה חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך, והנה בועז בא מבית לחם ויברך את הקוצרים בשם ה', וירא והנה נערות רבות עניות מלקטות בשדהו אחרי הקוצרים ויתבונן עלהם.

וירא ביניהן את רות יושבת ומלקטת את השבלים העזובות לעני  ולגר וליתום, לא תדבר את הקוצרים ולא תשמיע קול צחוק, כי אם תתבונן היטב אל שבלי הלקט. והיה כמצאה שתים שבלים יחד ולקחתן לה, אולם אם תמצא שלש שבלים לא תגע בהן.

ויבדילו המעשים האלה את רות מי שאר הנערות המלקטות בשדה, אשר השמיעו קול צחוק ותפרענה את הקוצרים מעשות מלאכתם ותלקטנה מכל הבא בידן, ויאמר בועז אל נערו הניצב על ארבעים ושנים הקוצרים לאמור, למי הנערה הצנועה הזאת? ויען הנער ויאמר נערה מואביה היא, השבה עם נעמי משדי מואב.

ויהי כשמוע בועז את הדבר הזה ויאמר אל רות, לקטי בתי בשדי ואל תעבורי מזה לשדה אחר ותשתחו רות אל בועז ותאמר מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני, ואנכי נכריה? ויען אותה בעז ויאמר שמוע שמעתי עליך גם בבית, גם בשדה לאמור, לב טוב נתן ה' לרות ותרב לעשות צדקה וחסד עם נעמי חמותה, ותדבק אחריה בכל ליבה ותעזוב את אביה ואמה ואת ארץ מולדתה ללכת אל עם אשר לא ידעה מתמול שלשום. ועתה דעי בתי כי גדולה את וגדול שמך כי החסד אשר יעשה האדם לאדם יקר בעיני ה' אלהי ישראל עד מאד, וכל עושיו בצל כנפיו יחסיון.

ותשמח רות מאד בשמעה את דברי בעז הטובים ותברכהו. ויאמר לה בעז, הנה ימים באים וגדל ה' אותך ויצאו ממך ראשי ישראל ומאשריו, והקדיש אחד מהם מאת ככר זהב לבית ה' ואת אל תשתאי לדברי ואל תשתוממי עליהם לאמר, תחת מה יעשה ה' ככה לאשה אלמנה ועניה כמוני היום? כי דברתי אליך בשם ה' אלהי החסד והרחמים, אשר לו העושר והכבוד והגדולה והתפארת, ולכל אשר יחפוץ יתנם. ותאמר רות אל בעז, ברוך אתה, אדוני, לה' כי נחמתני וכי דברת על ליבי.

ויתן בעז לרות שש אפות שעורים וישת עליה ויאמר שובי נא אל נעמי חמותך ומכרה את השעורים ונתנה את הכסף בלחם והיה לכן לאכלה, ולא תלכי עוד כשדה ללקוט אחרי הקוצרים, וייטב בעיני ה' מאד החסד אשר עשה בעז, ויאמר, על כן יצא ממנו איש מברוך בשש ברכות ברוח חכמה ובינה עצה וגבורה ורוח דעת ויראת ה'.

ויקח בעז את רות לאשה ותלד בן. ותקח נעמי את הילד ותשתיהו בחיקה ותהי לו לאומנת ותגדלהו ותאהבהו כאשר תאהב ה' את בנה. ותקראנה לו השכנות שם לאמר, ילד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד. ויהי כי נשמע דבר הילקח רות המואביה לאשה לבעז ראש בני ישראל, וידבר האנשים איש אל רעהו לאמור, בימינו היה הדבר הזה, כי באה נערה מואביה עניה וחסרת לחם לבית לחם יהודה, ותכלכל אותה ואת חמותה בלקט שכחה ופאה אשר לקטה בשדה אחרי הקוצרים, ויזכר לה ה' את חסדיה אשר עשתה וירמיה מאשפות ויושיבה עם נדיבים  ותהי לברכה. עתה ידעו כל יושבי תבל כי אין כה' אלהי  ישראל אוהב עושי חסד וצדקה, ובשלמו להם גמולם לא יבדיל בין עם לעם בין איש לאשה ובין קטן לגדול, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, וחסד עולם יבנה.

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו (בהר כה-לה)

אמר רבי אבין, העני  הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו, דכתיב "כי יעמוד לימין אביון (תהילים קט, לא) אם נתת לו, דע מי שעומד על ימינו ונותן לך שכרך, ואם לא נתת לו דע מה שאמר הכתוב, "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'" (תהילים מא, ב) (מדרש רבה לה).

אומר על כך ה"חפץ חיים" יצייר האדם לעצמו כיצד עומד הוא בשמים כשספר תורה בידו ושואלים אותו על כל מצווה ומצווה "האם קיימת?" בין השאר שואלים אותו על מצוות "והחזקת בו" ואז יראו לו כיצד פנה אליו אותו אדם ואיך השיב לו,  אינך יודע איזה מפח נפש עבר אותו מבקש עד שסוף סוף החליט לפנות אליך ולבקש עזרה. הרי זה מצב מביש ובמיוחד אם אותו אדם היה בעל מעמד או מכובד, והנה הוא צריך להגיע כעני בפתח, איננו יכולים לתאר את שברון הלב שעבר אותו יהודי בקבלת התשובה, ובמיוחד אם הוא צריך לחזור לביתו ולילדיו בחוסר מענה.

דע לך, שקול בכייתם עולה למרום וכוח הדין מתגבר ובגלל שלא היה בידו להחיות אנשי ביתו נחלש מיום ליום ויתכן שאף יגיע לידי התמוטטות ואף לידי שבר משפחתי.

ועתה מסיים הח"ח אומר, עמוד בדין והכר מעשיך וראה מה גרמת במיעוט חמלתך על אנשים עלובים אלו. כמה ציערת את השי"ת בזה שבכייתם עלתה למרום, כמה נתגבר כוח הדין וכמה גזירות נגזרו כתוצאה מכך, וכשם שלא חמלת על העני כך לא יחמלו עליך. ואם יגבר הדין והעונש בהתאם לכך, דע לך כי עני או כל מבקש הפונה אליך הוא ניסיון עבורך, ומי יודע איזו גזירה נגזרה עליך בשמים וההצלה שלך היא ע"י העני הזה והנה אתה דוחה אותו בשתי ידיך!!! אתה במו ידיך גורם רעה לעצמך.

חבל, כי רבים מן האנשים מתחרטים על שלא הצילו את אחיהם ולעיתים אין באפשרותם לתקן.

בספר "היא שיחתי" הובא מעשה נפלא שאירע עם ה"חפץ חיים":

כשמלאו לו לישראל למאיר תשע שנים בא המלמד שלו בעיירת הולדתו ז'טל אל אביו ר' אריה זאב הכהן לאמור כי קטנה היא העיירה מכפי מידת גדלותו של הנער. אין בה ישיבה בה יוכל ללמוד בחברת נערים ברמתו, אף לא תלמידי חכמים שמהם יוכל לשאוב דעת ולהשכיל. אי לכך האב לקחת את בנו לוילנא הסמוכה כדי ללמוד שם בחברה מתאימה.

נטל האב עמו את בנו לוילנא שם השאיר אותו ללמוד והוא, כאמור, בן תשע שנים בלבד. גם שם, בוילנא, שהייתה העליתה של תורה בימים ההם, ממשיך הילד בן התשע ללמוד באותה התלהבות ובאותה התמדה כשהוא מנצל עד תום את כשרונותיו הגאוניים, כשהסביבה ה"למדנית" תורמת אף היא את חלקה בהתפתחותו.

בגיל אחת עשרה הוא בקי כבר במתאיםם דפי גמרא, וידיו רב לו בהוויות דאבי ורבא, כשהוא מקשה ומפרק כדרכה של תורה, ועד מהרה התפרסם כ"העילוי מז'טל".

בימים ההם  עת דחק ליושבים באוהלה של תורה, נהוג היה שבעלי בתים של העיירות בהן התקיימו ישיבות היו לוקחים ל"ימים" את בחורי הישיבות שלמדו בישיבה במקומם וכל בחור היה אוכל על שולחן בעה"ב, על פי רוב כל יום בבית אחר.

יום אחד, בתקופת ילדותו בוילנא, היה ישראל מאיר הקטן אמור לאכול בבית אחד מבעה"ב בשם, צריצין. אולם אותו יהודי חזר בו ובאמתלאות שונות סירב לארח את הנער. גם הניסיונות להסביר לו לצריצין, כי הנער הוא מעולה ומיוחד במינו, השוקד כל הזמן על תלמודו, לא הועילו.

האיש עמד בסירובו, וישראל מאיר הנער נשאר ללא פת לחם, כשהרעב מציק לו כל אותו יום, והצטער צער רב על כך.

שנים רבות לאחר מכן אירע דבר והשניים נפגשו. היה זה לאחר שהנער ישראל מאיר הפך להיות ה"חפץ חיים" המפורסם, שהיה נערץ אפילו על אנשי השלטונות, ואילו אותו צריצין נעשה סוחר גדול ואמיד ביותר.

לימים הסתבך צריצין עם השלטונות והועמד לדין. סכנה של מאסר ממושך וקנס כספי כבד ריחפה על ראשו. ביאושו, נחפז האיש אל ה"חפץ חיים" בתקווה כי הרב בעזרת קשריו עם השלטונות יוכל להצילו. משהגיע אל הח"ח הכיר אותו מרן כאיש רע לב שבעטיו נותר רעב כל כך באותו יום אומלל.

הביט בו הרב שעה קלה ואמר "הזוכר אתה אם סירבת פעם לקבל לביתך לארוחה נער שרעב מאוד ללחם?"

נבוך האיש, חיטט בזיכרונו והודה כי אכן יתכן הדבר.

או אז הודיע לו הרב "ובכן, אותו נער שנשאר רעב ללחם באותו היום – אני הוא..."

חוורו פניו של האיש, כולו נרעש ונפחד, והוא בוש ונרעד עד עמקי נשמתו.

"ואף על פי כן" הרגיע אותו הרב "את בקשתך אמלא ואעשה ככל יכולתי לעזור לך".

התרגש צריצין וקרא בקול גדול "מוכן אני לתת כל סכום אשר ישית עלי הרב, ובלבד שיהיה לי חלק בתורתו של הרב".

חייך הח"ח ואמר "לא, בני, איחרת את המועד! בעת ההיא יכול היית לחלוק בתורתי אלו אירחת אותי, אך לא עתה! כיום אתה יכול לרכוש חלק באחזקת הישיבה שלי אך לא בתורתי!"

מעשה לעשיר שתפר לבנו יחידו חליפה מהודרת. אולם מכיוון שהבן לא התנהג כשורה והיה מלכלך ומשחית את בגדו היקר, החליט האב להענישו. מה עשה? הפך את החליפה, כך שהביטנה שהייתה עשויה שק ופשתן גם הפכה להיות צידה החיצון, ואילו המשי היקר היה מעתה כלפי פנים.

פגש פלוני את הגביר העשיר והוכיחו על פניו, מדוע הוא מלביש את בנו בבלויי סחבות כאחד העניים. על כך השיב האב, כי הבגד כשלעצמו יקר הוא ומשובח מאין כמותו, אלא שבשל אשמת הבן הוא לבוש בו בצורה הפוכה. אם רק ייטיב הבן את דרכיו, בקלות ניתן להפוך בגד זה עצמו וללובשו כשורה, ואזי הוא עצמו ייראה במלוא הדרתו.

הנמשל ברור: הקללות שבתורה אינן כאלו במהותן, הן רק ניתנו לנו בצורה הפוכה ומכוערת. אך נזכה, לאהוב אחד את השני ולהרבות חסד בעולם הן עצמן תהפוכנה לטובה, מבלי שהקב"ה יצטרך אפילו לברוא חדשות בארץ, כי כך זה דרכו של עולם, שנאמר "עולם חסד יבנה", אך אם נינהג אחרת ח"ו הקב"ה לא ירעיף עלינו שפע רב ואז כמו שנאמר "ללא ה' היה לנו אזי אדם חיים בלעונו" ברגע שהבן של המלך ניפרד ממלכו יש רשות לכל המזיקים ואומות העולם להכות בו כי אין יראת המלך עלהם (אור דניאל).

פרשת בהר - חלק ג - הרב אריה קרן

את שבתותי תישמורו ומיקדשי תיראו אני ה’ (בהר כו-ב)

ויהי כאשר נלחם יהושע עם האמורי ויום השבת קרב לבוא ויצר לו מאד, ויירא פן יחללו בני ישראל את השבת, ויאמר אל השמש דם ואל תאוץ לבוא עד כלות המלחמה, ויאמר השמש, לא אשמע בקולך כי גדול אני ממך, אתה נוצרת ביום הששי ואנכי נעשיתי ביום הרביעי, ויהי כשמוע יהושע את הדברים האלה, ויפרש את דגלו אשר כתוב בו משנה תורת ה’ לעיני השמש ויצוהו בשם ה’ לעמוד בחצי השמים. וידם השמש וירח, עמד שלשים ושש שעות עד מוצאי שבת, ויראו כל מלכי הארץ וישתאו וישתו ממועד מאד, כי לא היה כיום ההוא לפניו ואחריו, שנאמר שמש בגיבעון דום וירח בעמק איילון.

עונג שבת

ויהי כאשר כילה יהושע  לכבוש את כל הארץ, וישלח אליו שובך מלך ארמיניה מכתב לאמור, ידעתי את אשר עשית למלכי ארץ כנען, את אנשיהם הרגת, ועל כן קראתי לארבעים וחמישה מלכי פרס ומדי ואומר להם, אספו את אנשי חילכם הרבים והעצומים כחול אשר על שפת הים, ולקחנו גם את יפת גבורנו ויצאנו על יהושע למלחמה, והשמדנו אותו ואת אנשיו עד בלתי השאיר בהם שריד ופליט ועתה הכן לך כלי מלחמה והכון לקראתנו ולא תאמר נפלו עלינו מלכי פרס ומדי פתאום, ויהי כבוא המכתב אל יהושע ויקרהו ויצר לו מאד, ויתאפק ולא הגיד לבני ישראל את דברי המכתב עד כלות ימי חג השבועות, כי אמר, אל  ידע העם את הדבר הרע הזה ולא יהפך חגם לאבל.  ויפגמו בענג החג שהוא שבת לכל דבר ויהי אחרי חג השבועות, ויקהל אליו יהושע את בני ישראל ויקרא לפניהם את מכתב שובך מלך ארמיניה ויאמר, מלחמות רבות נלחמנו, ונכה מלכים עצומים ונלכד ערים גדולות ובצורות כי הפיל ה’ אימה  ופחד על כל הקמים עלינו ויתנם בידינו. ועתה חזקו ואמצו ואל תיראו את ארבעים וחמשת המלכים ורבבות גבוריהם הבאים עלינו נבטח נא בה’ ויושע לנו, ויענו בני ישראל את יהושע לאמור, השיבה נא דברך למלך ארמיניה לאמור, רבה צבאך וצאה וישלח יהושע אל שובך לאמור בשם ה’ אלהי ישראל אלהי אברהם יצחק ויעקב מיהושע בן נון עבד ה’ אל שובך מלך ארמיניה המשתחוה לעץ ולאבן מכתב, הנה קראתי את דבריך אשר שלחת ליראני ולבהלני לאמור בוא אבוא אליך עם מלכים רבים ועצומים לעשות אצתך כלה, כי רבו גבורים ועצומים אנשי חלי ולסוסי ולמרכבות אין מספר ועתה דע לך, מלך ארמיניה כי אימתך לא תבהיל אותו אתה בא אלי ברכב ובסוסים ואני בא אליך בשם ה’ אלהי השמים והארץ, אשר עשה לנו ניסים ונקמה בפרעה , באותות ומופתים באדמת בני חם שוב בארצך ואל תבוא אלי לטמא את הארץ הקדושה בגלוליך ובשקוציך ויצאתי אנכי לקראתך בעוד שבעת ימים  ועשינו מלחמה.

ויהי כשמוע מלך ארמיניה את דברי יהושע ויחרד חרדה גדולה עד מאוד, ויפול מעל כסאו ארצה ויקרע שמלותיו ויאמר, אהה אבדנו אבדנו. ראו עד כמה שחשוב היה ליהושע בן נון לא לפגוע בעונג שבת ולגייס כוחות סדיר ומילואים שזה פיקוח נפש. והקב’’ה גמל מידה כנגד מידה וגרם לשובך להכנס לפחדים וחרדות והשבית לו את כל הביטחון והרצון לצאת למילחמה

המחלל שבת נחשב כגוי

ונוכל לראות עוד את חומר העון שיש באיסור חילול שבת - דהלא בכל העונות, לבד מאיסור עבודת כוכבים, קימא לן, דאם הוא מומר, חס וחלילה, לאחד מהם, אינו מומר לכל התורה, ואילו באיסור שבת קימא לן (בסימן שפ"ה ס"ג) דאם הוכח אצלו איסור שבת ועובר עליו כמה פעמים בפרהסיא, הוא מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים ממש. ואם הוא דר עם ישראל ברשות אחד, צריך לשכור ממנו הרשות כמו אם הוא דר עם העובד גילולים, ואם שחט, אף שאיש ישראל אחד עומד עליו ורואה ששחט כדין, אפילו הכי שחיטתו נבלה גמורה, מטעם דהוא אינו בר זביחה כלל, כדאיתא בפוסקים. וטעם לכל זה - דהמחלל את השבת, כופר במעשה בראשית כמו עובד כוכבים.

וזה לשון הרמב"ם פ"ל מהלכות שבת: השבת ועבודת כוכבים, כל אחת משיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקדוש-ברוך-הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד עבודת כוכבים, ושניהם כעובדי כוכבים לכל דבריהם וכו’, עיין שם.

ועל כן גם עונש מחלל שבת הוא בסקילה כעובד כוכבים, וכשהוא בלי התרא, הוא על כל פנים בכרת. מכל זה יוכל האדם לראות את גודל הענין של שבת, וכן יש עוד כמה מאמרי חז"ל המפליגים מאוד בעון חילול שבת. (אות ישראל)

תנאי שמבלעדיו אי אפשר להיות שומר שבת - ללמוד הלכות שבת

וזכות שמירת שבת כהלכה מועיל למחול לו על כל עונותיו, כמו שכתוב בגמרא: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו חטא כדור אנוש - מוחלין לו, שנאמר (ישעיה נו, ב): "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע", אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ומה שאמר כהלכתו, משום שיודע שיש ל"ט אבות מלאכות, ובכל אב כמה וכמה תולדות, ובירושלמי פרק כלל גדול איתא, דרבי יוחנן וריש לקיש דיקו כל כך עד שמצאו בכל אב ל"ט תולדות, ולזה רמז הגמרא שישמור שבת כהלכה, דהינו שלא לחלל אותה בשום פרט.

אך באיזה ענין נוכל לבוא לזו המדרגה שישמור שבת בכל פרטיו, העצה היעוצה לזה – שיזרז את עצמו ללמוד הלכות שבת ולחזור עליה תמיד, כדי שידע האסור והמותר, דאי לאו הכי אפילו אם ילמוד כל ענינים המוסרים המזרזים לשמירת שבת כראוי - לא יועיל לו, וכדאיתא במדרש משלי: "לדעת חכמה ומוסר" - אם יש בידו של אדם חכמה, יכול הוא ללמוד מוסר, ואם אין בידו של אדם חכמה, אין יכול ללמוד מוסר. והכונה - דאם הוא טועה בעיקר הענין, שחושב שאין זה בכלל איסור, מה יועיל לו המוסר בזה? (אות ישראל)

גדולה שבת שנתקדשה בשלש קדושות: מעשה, דיבור ומחשבה

קדושת המעשה

גדולה שבת ומיוחדת במינה, ששיך בה שלוש קדושות. קדושת המעשה הלא הם כל איסורי ל"ט מלאכות ותולדותיהן ואיסורי רבנן שנצטוינו שלא לעשותם.

קדושת הדיבור

נצטוינו שלא לומר בשבת: למחר אעשה כך או כך. כל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור גם לומר בשבת שיעשנו בחול, וזהו איסור מדינא.

ואף דיבור חול בשבת החמירו בזוהר (ח"ב דף מז:) מאוד משיחת חול בשבת. והרב "פלא יועץ"

כתב בזה סברא פשוטה, שהרי נצטוינו לשבות ממלאכה כשם ששבת מלכנו אלקינו ביום השביעי, והלא מה היתה מלאכתו יתברך בששת ימים - דיבור, שנאמר: "בדבר ה’ שמים נעשו" (תהילים לג, ו), ואם כן, ממלאכתו של ה’, שהיא דיבור, נצטוינו לשבות אף אנו, והוא על ידי שנשבות בדיבורנו מדברי חול, וכל דיבורנו יהא קודש ועסק התורה בלבד.

אחר שקיבל בעצמו להזהר בשביתת המעשה, אז יראה לשמור הדיבור, כי דיבור חול בשבת פוגם, חס וחלילה, עד למאוד, כמובא בזוהר הקדוש (בשלח סוף דף מז ע"א) וזה לשונו: "וכבדתו מעשות דרכיך", כמה דאוקימנא "ממצא חפצך ודבר דבר", והא איתמר בגין דההיא מלה סלקא ואתער מילה דחול לעלא, מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאישתדלא ולא באחרא, תא חזי, ההוא מילה דנפיק מפומיה דבר נש סלקא ואתער אתערותא לעלא אי לטב אי לביש, ומאן דיתיב בענוגא דשבתא אסיר ליה לאתערא מלה דחול דהא פגים פגימו ביומא קדישא, מאן דיתיב בהלולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא, ובכל יומא בעי לאחזאה עובדא ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך, ובשבת במלי דשמיא ובקדשא דיומא בעי לאתערא ולא במלה אחרא. עד כאן לשונו.

וכמובא במדרש (ויקרא רבה לד), רבי שמעון בן יוחאי הוה ליה אמא סבתא דהוה משתעי סגי.

אמר לה: אמא, שבתא הוא. שתקה. כי הקפיד אפילו על אשה שלא תדבר בשבת. ואשרי חלקו למי ששומר דיבוריו בשבת, כי נעשה מרכבה לפה העליון, כי בשאר ימים גם כן – כל דיבור הוא ענין גדול, וכל שכן בשבת קודש, ואז כל אחד שובת ממלאכתו, ואם יקבל על עצמו שביתה בדבור - אשרי חלקו וגורלו.

לכן כשיושבים חברים ביחד ומדברים דיבורי יראת ה’ ואחדותו, ומזמרין שירין ותושבחין לפני קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה גם כן ענין גדול למאוד, כי אין להקדוש ברך הוא נחת יותר מכשישראל יושבין ביחד באחדות ומזמרין ומשבחין לכבוד שמו יתברך ויתעלה, וכן מי שמוטל עליו להדריך ולומר דברי תורה לישראל, לפעמים לצורך הדרכת עם הקודש צריך לדבר, אבל גם בזה יש הרבה גנבת ה’בעל דבר’ להמשיכו לדברים בטלים או ללשון הרע וכדומה, על כן, לפעמים, שב ואל תעשה עדיף.

וצריך כל אדם הרוצה להיות בכלל שומרי שבת, לבקש רחמים מה’ כל השבוע על זה, וכל שכן בערב שבת קודש בטבילת המקוה ובמנחה של ערב שבת קודש, שיזכהו ה’ לשמור שבת כהלכתו, כי באם זוכה לזה, אז רוחצין נשמתו בשבת כמו רחיצה של נהר דינור.

ועיקר - ללמוד הלכות שבת קודם בקיצורים שחיברו יראי ה’ ונתקבלו פסקם בישראל, למען ידעו להזהר מאיסורים, ואחר כך ילמוד בפוסקים, כל אחד לפי שכלו ודעתו.

קדושת המחשבה

עיקר השבת ניתנה למנוחה ושלוה, והמנוחה לא תהא אלא אם כן מחשבתו של אדם אינה טרודה. ואמרו במכילתא: יראה אדם בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה.

הרי לנו לראות שאף את מחשבתנו יש לקדש בשבת לפנותה מכל עניני ועסקי עולם הזה, וליחדה רק לאהבה וליראה את ה’.

ומצאתי לזה רמז במקרא. "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". ג’ לשונות נאמרו במקרא זה: ויכולו, ויכל, וישבות, לרמוז לנו כנגד ג’ קדושות שנתקדשה שבת.

ויכולו השמים והארץ כנגד שביתת המעשה, דיש לנו לשבות ממלאכה כשם שכביכול כלו מלאכות שמים וארץ. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו - כאן בא לרמוז הדיבור, שכביכול כלה מלאכתו יתברך, שהיא נעשתה בדבור, וכנאמר: "בדבר ה’ שמים נעשו", ואחר כך וישבות מכל מלאכתו אשר עשה, רומז על השבתה בלב, וכמו שאמרו רז"ל: אין השבתה אלא בלב, וכנאמר בענין החמץ: "וכשאור תשביתו" הינו ביטול בלב, שיש לבטל בלבו כל עסקי מלאכות עולם הזה.

מעלה נפלאה שלא להסיח דעת בשבת מקדושת שבת, וג’ עצות לזכות לזה מובא בספר "תולדות יעקב יוסף" (פרשת בשלח ופרשת קדושים) שקיבל מרבו, רבנו הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע, שבשבת אסור להסיח דעתו מקדושת השבת קל וחומר מתפילין, ותפילין נלמד קל וחומר מציץ שאסור להסיח דעתו ממנו, כי קדושתו חמור מציץ, כל שכן קדושת השבת שקדושתו גדולה יותר מקדושת התפילין - שבשבת פטור מתפילין מצד גודל מעלת וקדושת השבת - בודאי אסור להסיח דעתו משבת. ועין שם שמאריך בזה במתיקין ודובשין.

ומובא בספר "טהרת הקודש": והנה הגם ענין זה שלא להסיח דעתו מקדושת השבת הוא מדרגה גדולה, ואין שייך לאנשים כערכנו אשר אנו רחוקים מזה, אבל עם כל זה, אחי אהובי, דע שיש בענין זה גם כן שני מיני בחינות בכללות, כי זכור ושמור הנאמרים בדברות ראשונות ואחרונות, בדבור אחד נאמרו, וזכור דרשי שהוא זכירה בפה, ושמור הוא ענין מחשבה, כידוע, שלא להסיח דעתו.

והנה הגם שדרשו על זכור - זכירה בפה, אבל דע כי נכלל בזה גם המחשבה, כי עיקר זכירה הוא במחשבה, כמו שכתוב (דברים ט): "זכור ואל תשכח", כי זכרון עיקרו במח ובמחשבה, ולמי שהוא קשור באיזה ענין אינו שיך בו לומר זכור, כי הוא ממילא אינו שוכח, מה שאין כן מי שהוא רחוק מהדבר, ואז יכול לשכוח, לכן צריך לעוררו זכור ואל תשכח.

לכן אמרה תורה "זכור את יום השבת לקדשו", וידוע כי קודש הוא בחינת חכמה שהוא מחשבה, ואמרה תורה "זכור את יום השבת לקדשו" - במחשבה, ועל כן דרשו על זה רז"ל (ביצה טו): זכרהו - מאחר שבא להשכיחו, לכן כתבו זאת משש זכירות תמידיות, שאפילו ביום חול אם אדם נזכר משבת, מקיים מצות עשה של זכור את יום השבת. וכתב החרדים ז"ל (מ"ע מן התורה התלויות בלב אות ל"ג) בשם הרמב"ן, שעיקרו של הפסוק (זכור את יום השבת) מיירי בכל הימים לזכור את יום השבת בלב ובפה, ומכל שכן בשבת קודש בעצמו, בכל רגע שאדם נזכר שהיום שבת וזוכר מקדושת השבת, מקים זה המצות עשה.

והנה מי שאינו מקושר באיזה דבר, אז נחלש אצלו כח הזכרון ובטבעו לשכוח מזה הדבר, והנה לבוא לזכרון הדברים שיזכיר עצמו תמיד מקדושת השבת, יש לזה שלוש עצות: אחת - שירגיל עצמו תמיד בפה קדושת השבת, כמו שבת קודש או שבת מלכתא קדישא, וירגיל עצמו לשמוח באמרו זאת רק יהא בהסתר שלא להראותו לאחרים, שלא יהא נראה כמתחסד ביותר, כי זו מידה גרועה מאוד ונחשב לשטות, כי גם בשמים שונאים תנועות משוגעות, כמובא במגן אברהם (סימן צ"ה סע"ק א’), וזה לשונו: ואותן המגביהין ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג, המלאכים מלעיגים עליהם. עד כאן לשונו.

ועצה שניה לזכרון - לקים מה שנאמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" שהוא לשון סימן, שיעשה לעצמו איזה סימן של ידי זה הסימן יזכור תמיד קדושת השבת, כמו איז כפתור בבגדו או איזה משיחה או איזה כלי וכדומה. כל אחד לפי ערכו יעשה לעצמו איזה סימן, שכל זמן שיסתכל על זה הסימן, יזכור מקדושת השבת.

ועוד עצה הנעלה מזה - שירגיל עצמו בכל עניניו, דהינו, הן בשעת התפילה וכן בשעת הלימוד, שיצייר במחשבתו כאילו קדושת השבת מדבר עמו, וכן בשעת אכילת סעודת שבת יצייר בדעתו כאילו קדושת השבת אוכל עמו ביחד, ובזה ההרגל יהיה תמיד נחקק לפניו קדושת וזכרון השבת.

ועוד הנעלה מזה - שירגיל עצמו לצייר נגד עיניו אותיות שבת, כמובא בספר הקדוש "בני יששכר", שאותיות שבת מסוגל לצייר נגד עיניו כמו אותיות הוי"ה ב"ה, כי כ"ז אתון קדישין עם האותיות מנצפ"ך כפולים, כל אחד מהם יונק משם הוי"ה ב"ה, וכ"ז פעמים שם הוי"ה ב"ה הוא כמספר שבת, וזה שבת שלים מכל סטרוי, ועיין שם.

לצדיק רבי זונדל מסלנט, שהיה רבו של רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, נולד בן. אך לדאבון לב הוריו נפטר התינוק עם כניסת השבת, ומכיון שכך, לא הספיקה השמועה להתפרסם בעיר.

בליל שבת באו ידידיו של רבי זונדל למסיבת "שלום זכר" והוא, שבאים אוהביו וקרוביו לברכו על הולדת הבן[, והוא קיבל אותם כאילו לא ארע דבר. האורחים שתו לחיים וברכו אותו בברכת "מזל טוב" כנהוג, והצדיק הבליג על צערו ויגונו ולא אמר להם מאומה, כדי שלא יצטערו בשבת.

קידוש וסעודות שבת

 אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת, נותנים לו משאלות לבו לטובה, שנאמר: "והתענג על ה’ ויתן לך משאלות לבך (תהילים לז, ד).

עונג זה איני יודע מהו. כשהוא אומר "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג). הוי אומר: זה עונג שבת. במה מענגו?

רב יהודה בן רב שמואל בר שילת בשם רב אמר: בתבשיל של תרדים ודגים גדולים וראשי שומים שנחשבו מאכלים חשובים בזמנם[. (שבת קיח:)

סעודות שבת - מצוה רבה ויקרה מאד, וצריך לזהר לקימן בקדושה ובכונה טהורה

כתב בספר "סידורו של שבת": כי הנה גם באכילה ותענוגי שבת קודש צריך אדם לכון בהם לעשותן לשם פעלן, אבל לא, חס ושלום, שבאכילת שבת קודש או בשארי המצות הותר הרצועה לשבוע בטוב ולמלאות כרסו באכילה ושתיה למאת תאותיו והנאות הגופניות בזה.

וכבר אמרו חכמינו ז"ל (במדבר רבה כא, כה מובא בשל"ה מסכת עמוד השלום, והוא כלל לכל שבתות ומועדים כיצד יתנג באכילתו): שאל מין אחד את רבי עקיבא: למה אתם עושין מועדין, והלא כתב (ישעיה א, יד): "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי". אמר לו: מי כתיב ’חדשי ומועדי שנאה נפשי’, ’חדשיכם ומועדיכם’ כתיב. בזמן שאתם מכונים להנאת גופכם בלבד - הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי לשם שמים אז אינם שנואים ואינם עלי לטורח, אלא אהובים וחביבים.

ועוד אמרו (שבת קנא ע"ב): "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג) - אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדי, כסבורין שמענגין שבתות וימים טובים וכו’. עד כאן.

ולכן לא נצטוינו על העונג הלז בתורה הקדושה, כי כיון שהעונג העיקרי להתענג בשבת הוא אינו עונג הגופני השוה לכל, אלא הוא שמחה עצמית מחמת הרגשת הנפש בחדות שמו יתברך, ואיך שייך ציווי על הדבר התלוי בכוונת הלב? וממה נפשך: אם מרגיש בנפשו זה השמחה ואוכל לשם זה שיגיע תענוג למלך עולם ברוך-הוא ממה שמתענג עצמו ומשמח עתה ביום שמחתו - זה לא יצטרך לציווי ומאליו יעשה. ואף על גב דאיהו לא חזי ואינו יודע בעצמו מפני מה הוא שמח עתה טפי מיום אתמול, ומתמה מה יום מיומיים, אך מזלה חזי ונפשו היא המשמחת אותו כמדובר. ואם אינו מרגיש יתר שמחה, אפילו כל דהוא השתנות מימות החול, וכאז כן עתה, ואוכל ושותה למלאת בטנו ולהשלים תאותו עתה הנה אלהי עולם לא יתאו למטעמותיו ולא יאבה לשמחתו - שמחת מילוי כרסו. (אות ישראל)

הלא תראה מה שאמרו רבותינו ז"ל (נזיר כג ע"א): אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה’, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה כלומר, לשם תאותו ולא לשם מצותו. זה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ’ופושעים יכשלו בם’. ופרש רש"י: ’ואחד אכלו לשם אכילה גסה’ - מחמת תאוה שאוכלו ברעבון. הרי דאפילו באכילת הפסח, שהיא מצות עשה דאוריתא, אם אוכלו למלאות רעבון נפשו, נאמר בו, חס ושלום, ’ופושעים יכשלו בם’.

ועל זה ימס לב כל אדם לראות בעין שכלו ליצא מכלל הזה, ולבל הכנס, חס ושלום, לגדר ’ופושעים יכשלו בם’, ולהבחין באמת באמיתות לבבו אם אוכל רק לכבוד שבת, לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם בזה, או אם לכבוד עצמו הוא דורש, כי יחפוץ לאכול על כי ירעב ללחם וצמא למים, כי "הוא אכול ושתה יאמר ולבו בל עמו" (ע"פ משלי כג, ח) שמחת הלב בה’. (אות ישראל)

זהירות מפטפוטי דברים מיותרים על שולחן השבת

בסעודת שבת מלכתא קדישא צריך להיזהר בדיבור חול ופטפוטי מילים, כי באם יתחיל בפטפוטי דברים עם בני ביתו וכו’, ימשך לו על ידי זה ביטול זמירות בכונה וביטול ברכת המזון בכונה, שכן הוא הדרך - דיבור ממשיך דיבור, כי עיקר קדושת ושמירת השבת היא בדיבור. ומובא בזוהר הקדוש (בשלח מז): מאן דיתיב בהילולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא. ואם תקים "ממצווא חפצך ודבר דבר" יקוים בך סיפה דקרא: "אז תתענג על ה’". וכתיב "שומר שבת מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו. (שלחן הטהור, מ’ בת קודש, סעודת שבת מלכתא ד"ה ויש לרמז).

חוק חקק הקדוש-ברוך-הוא בטבע שהבנים נמשכים אחר האבות, ורוצים להיות להם שייכות של ידידות והתקשרות אתו ולהחליף עמו דברים, ובפרט כשיושבים יחד בסעודה שגם הסעודה לבדה מביאה התקשרות בטבע בני אדם, כידוע.

ובפרט בשבת קודש ויום טוב שהקדושה שורה בכל בתי ישראל ובכל נפשות ישראל מגדול ועד קטן, בכוחו של כל אב בית לנצל הזדמנות מפגש המשפחה אז, להמשיכם במעשיות מצדיקים ודברי חז"ל וזמירות של קודש ושיחה נאה של יהדות, ומה נעימה ישיבה כזאת, וכמה היא מעוררת הנפשות.

אבל מה נואלו אותם שגם אז הם מפטפטים בדברי הבל, ומאבדי המתנה היקרה הזאת קדושת השבת קודש והימים טובים, וגומרים הסעודה והולכים לישון ואינם מזכירים לבני ביתם דבר ולא חצי דבר מעניני יהדות, אלא חיובא רמיא על בעל הבית בכל עת מלוא, ובפרט בשבת קודש ויום טוב לישב עם בני ביתו ולהמשיכם ולהבינם את עניני היהדות באפנים שונים על ידי מעשיות ומשלים, וידבר אז על מעלת וקדושת ישראל וגודל ערך התורה והמצות וכו’. (ס’ הנהגות החינוך, פי"ד ענף ד’ אות ו’, בשם ס’ בית יהודי)

"מלוה מלכה" אצל הגאון מוילנא

הגאון מוילנא זצ"ל החמיר מאוד בסעודת "מלוה מלכה", והיה מקפיד לאכול בסעודה זו פת חמה, שנאפתה לאחר צאת השבת. אף אמר, שגם נשים חייבות לאכול סעודת מלוה מלכה.

פעם אחת רצתה אשתו להתענות תענית של כל ימות השבוע ("הפסקה"), ממוצאי שבת עד ערב שבת הבאה, ומיד אחרי הבדלה שכבה לישון.

כשנודע הדבר לגר"א, שלח להודיע לה, כי שכרה של כל תענית ה"הפסקה" אינו שקול כנגד הפסד מצות סעודת "מלוה מלכה" אחת.

במוצאי שבת אחד נכנס רבי חיים מוולוז’ין, תלמידו של הגר"א, לביתו של הגאון. שאל אותו רבו: "האם אכלת כבר סעודת מלוה מלכה?"

ענה רבי חיים, כי אינו חש בטוב ולכן התיר לעצמו לא לאכול סעודה, אלא לקיים את מצות "מלוה מלכה" בעוגת דבש, אבל הגר"א לא הסכים עמו והורה לו לערוך מיד את הסעודה בהלכתה.

פעם אחת חלה הגר"א במוצאי שבת והקיא, ומרוב חלשתו נרדם בלי לאכול את הסעודה. כשהקיץ משנתו, ביקש מהסובבים אותו לראות עם עדיין לא האיר השחר, וכשענו לו כי עוד לילה, ביקש להאכיל אותו כזית פת, כדי לצאת ידי חובת סעודת "מלוה מלכה".

אמר רבי שמעון בן פזי: "כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצל משלוש

פורעניות: "מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנום וממלחמת גוג ומגוג". (שבת קיח,ע"א)

אמר רבי יוסי: "יהי חלקי מאוכלי שלוש סעודות בשבת". (שבת קיח, ע"ב)

הקב"ה אמר למשה מתנה יקרה אני נותן לכם מבית גנזי והיא השבת ועל ידי השבת תמשכו שפע ברכה ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ומכאן למדו חכמים וקראת זה קידוש ועונג וסעודה ומכאן נפסקה ההלכה אין קידוש אלא במקום סעודה. וישנם מעלות גדולות בסעודת שבת וגם בסעודת מלוות מלכה שהיא סעודה רביעית שאוכלים אותה אחרי ההבדלה.

דבר החסידות – פרשת בהר ובחוקותי

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בהר ובחוקותי

 

השמחה בעמל התורה

 

מסופר, שפעם בצעירותו של אדמו"ר הצ"צ [=רבי מנחם מענדל, השלישי בשושלת חב"ד] רצה סבו אדמו"ר הזקן, בעל התניא, לתת לו במתנה (ענייני) תורה.

הצמח צדק לא הסכים להצעה, באמרו שאת התורה הוא רוצה לרכוש ביגיעה עצמית.

כעבור שנים, כאשר הוסיף חכמה על חכמתו, הצטער הצ"צ שלא הסכים להצעת סבו, שהרי ככל שהסבא היה נותן לו ענייני תורה נעלים, עדיין יכל להתייגע בעניינים נעלים עוד יותר, כי הרי התורה היא ללא גבול...

(לקוטי שיחות חלק טו, במתורגם ללה"ק עמ' 88)

~~~

על הפסוק בתחילת פרשתנו השניה "אם בחוקותי תלכו" (כו, ג), מפרש רש"י: "יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו וגו' – הרי קיום המצוות אמור! הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה (תו"כ)".

וצריך להבין:

א) מכיון שכוונת הפסוק כאן היא על לימוד התורה ולא על קיום המצוות, מדוע אם כן נוקטת התורה את הלשון "בחוקותי תלכו" שמשמעה מצוות?

ב) גם אם הוכחנו שמדובר בלימוד התורה (מכך ש"קיום המצוות אמור") – מניין אבל יודעים שהכוונה שתהיו עמלים בתורה, ולא לימוד התורה באופן כללי*?

ויש לבאר ובפשטות:

לימוד התורה הרי הוא גם אחד מתרי"ג מצוות (וה"בן חמש למקרא" יודע את זה מכך שהוא מברך כל בוקר בברכות התורה "אשר קדשנו במצוותיו וצונו"), ואם כן מובן, שאי אפשר לפרש כאן ש"בחוקותי תלכו" מדבר על לימוד התורה סתם, כי גם זה נכלל ב"קיום המצוות"! אלא צריך לומר שחידוש הכתוב כאן שצריכים לעמול בתורה, יתר על החיוב הכללי של 'לימוד'.

וזהו מדוייק בלשון הכתוב "בחוקותי", דהנה פירש אדמו"ר הזקן (בלקוטי-תורה ריש פרשתנו) ש"בחוקותי" הוא גם מלשון חקיקה, כלומר שדברי התורה צריכים להיות חקוקים בלבו. כידוע ההפרש בין כתיבה לחקיקה: שבאותיות הכתיבה הנה הקלף והאותיות הם שני דברים נפרדים משא"כ בחקיקה האותיות והאבן הם מציאות אחת, וכך צריכים להיות דברי התורה חלק מהאדם ולא 'דבר נוסף'.

*

ומדוע בחרה התורה להדגיש את חשיבות העמל בתורה דווקא כאן?

אלא: מצינו, שספר ויקרא הוא ה"חמור שבספרים" (תוס' ברכות יח, ב), וממילא מובן שלימודו דורש עמל ויגיעה מיוחדת.

וכפי שנאמר במדרש (ב"ר פ"ג, ה) "חמש פעמים נאמר כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה..." וממשיך: "וירא אלקים את האור כי טוב – כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות", הרי שעיקר מעלת ה"טוב" שבתורה הוא כשזה בא בעמל ויגיעה, שזה מודגש בספר ויקרא.

וזוהי השמחה המיוחדת בסיום ספר ויקרא, המודגשת בשמה של הפרשה האחרונה – בחוקותי – שאחרי העמל בספר ויקרא, נהיית התורה חקוקה בלבנו.

שבת שלום!

חזק חזק ונתחזק!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יז, בחוקותי שיחה א (עמ' 313 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 333 ואילך), שיחת ש"פ בחוקותי ה'תשכ"ב סעיף כב (תו"מ חלק לג עמ' 439). העיבוד בסיוע ספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קו-ז. ובסיוע "ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם תשס"ט) עמ' שצו-ח.

 

______________

*)  בגור אריה, דברי דוד ומשכיל לדוד (ועוד) פירשו שהוכחת רש"י היא מהלשון "תלכו" שמתאים רק בעמל תורה (ולא בעשיית – קיום – מצוות) אבל* [נוסף לזה שלא נזכר הוכחה זו בפירושו אפילו ברמז] אדרבה מל' רש"י: יכול זה קיום המצוות כשהוא אומר . . הרי קיום המצוות אמור הא מה אני מקיים כו', מוכח: א) שבפשטות "בחוקותי תלכו", פירושוקיום המצוות, ולא תורה, וכמש"כ ברע"ב כאן. ב) ההוכחה ש"בחוקותי תלכו" הוא (לא רק לתורה אלא גם) עמליםבתורה הוא מזה ש"קיום המצוות אמור כו'".

__________________

*) ועוד: הרי מצינו לשון תלכו בנוגע לעשיה "ובחוקותיהם לא תלכו" (אחרי יח, ג. וראה פרש"י שם) אבל ראה פרש"י שם, ד"ה "ללכת בהם".

דבר החסידות – פרשת בהר

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בהר

 

שמיטה לשם ה'

פרשתנו פותחת בדיני השמיטה בפסוק "כי תבואו אל הארץ . . ושבתה הארץ שבת לה'" ובפסוק שלאחריו: "שש שנים תזרע שדך . . ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וגו'".

מדוע מדגישה כ"כ התורה שזו שבת לה'? מפרש רש"י "שבת לה' – לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית" [=בשבת של ימי השבוע]. אבל לכאורה זה לא עונה על השאלה, אלא מוסיף לנו עוד שאלה: מדוע אכן נאמר "שבת לה'" בשבת בראשית?

מסביר הרבי, מקובל ברוב העולם שיש יום מנוחה בשבוע, כדי להתרענן ולצבור כח לעוד שבוע של עבודה. יכול יהודי לחשוב, שגם השבת ניתנה כדי לצבור כח ולפוש מעמל השבוע המפרך. אומרת התורה – לא! השבת היא לשם ה' ולכן עלינו לנצל את השבת לתורה, לתפילה, ואמנם גם למנוחה. אבל לנוח כי ה' ציוה אותנו לנוח!

אותו הדבר הוא גם לגבי השמיטה: אחת השיטות להשבחת קרקע היא 'הוברה', דהיינו, להשבית את הקרקע מעבודה למשך שנה ואז לאחר מנוחה של שנה היא מיטיבה לעשות פרי בעתיד.

מלמדת אותנו התורה ששנת השמיטה היא שבת לה'; אמנם הקרקע נחה ואולי זה גם עוזר לה, אבל לא זו היא כוונת השמיטה אלא יהודים שובתים מעבודת האדמה לשם ה' – להצהיר שהקב"ה הוא אדון העולם והם שומעים בקולו ושובתים!

שבת שלום (תרתי משמע)!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ז, בהר (עמ' 357 ואילך) ועוד. העיבוד ע"פ 'מעיין חי' ח"ג עמ' 134 ואילך. זו רק נקודה מהשיחה ע"פ פשט. לעומק הרעיון יש לעיין במקור.

דבר החסידות – פרשת בהר

דבר החסידות – פרשת בהר
 
 
חיים של שבת
 
פרשתנו פותחת בציווי "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'". אח"כ ממשיך הכתוב: "שש שנים תזרע שדך וגו'". והדבר תמוה, הרי קודם מונים שש שנים ורק אח"כ באה השמיטה, ומדוע מתחילה התורה 'ושבתה הארץ'?
 
 
אומר הרבי, בכך שהתורה פותחת דווקא בשנת השמיטה – שבת לה' – היא מורה לנו ששנת השמיטה משפיעה ונותנת כח לכל ששת השנים, ואותו הדבר השבת משפיעה קדושה על כל ששת ימי השבוע.
 
כי לפעמים יכול יהודי לטעון: הרי אני נמצא כל השבוע בסביבה של חולין ואיך יהיה לי את הכח להתגבר ולקיים את ההוראות וההגבלות של התורה, כאשר מסביבי אין אוירה של יהדות וקדושה?
 
– על כך באה התורה ואומרת, שאצל יהודי יש קודם כל שבת! וכאשר הוא סופג בשבת אויר של תורה, תפילה וכו' – זה  נותן לו כח שכל ימות השבוע שלו יהיו 'שַבָּתיים' ויתקיים בו הכתוב (משלי ג, ו) "בכל דרכיך דעהו" כמבואר על זה בשו"ע (סימן רל"א) שגם ענייני החולין של האדם צריכים ליעשות לשם שמים.

פרשת בהר

פרשת בהר
מאת: הרב מנחם אזולאי



"מי יעלה בהר ה'?"
מי זוכה לעלות בהר? מי זוכה להתקרב אל הפיסגה? מי שכל הזמן מתחזק באמונה. בתמימות, בפשיטות ובלי חכמות הוא מתחזק כל הזמן בידיעה שאין מציאות בלי ה' יתברך, שום דבר לא נעשה מעצמו, אין מקרה ואין טבע, בכל תנועה ותנועה שם נמצא אלופו של עולם, ה' מֶלֶךְ, ה ' מָלָךְ, ה' ימלוך לעולם ועד, המלוכה שייכת אך ורק לה' יתברך. אל תתבלבל שיש עוד משהו כאן בעולם. כשאדם זוכה להפנים באמת את הידיעה הזאת, הוא יזכה לקבל את כל מה שקורה לו בנעימות, בסבר פנים יפות, הוא יוכל לסבול כל מה שעובר עליו כי הוא יודע שבלי ה' לא ירים איש את ידו ואת רגלו, בלעדי רשותו לא יוכלו לעשות לו לא טוב ולא רע. "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם מכריזין מלמעלה" (חולין ז.), ו"אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת במלכות חברתה אפילו כמלוא נימא" (יומא לח.).

כל ההסתרות וכל הנסיונות שעוברים עלינו, הכל כדי לראות אל מי נפנה בשעת צרה, האם נבין שאין לנו לאן לברוח אלא אל ה'. מי שרץ אחרי ה' ומחפש אותו בכל יום מחדש, מי שלא מפסיק לדבר עם ה' ולספר לו כל מה שעובר עליו וכל מה שמעיק עליו, מי שלומד לחיות עם הקב"ה זוכה להמשיך על עצמו את אור ה' בעצמו, נעשה כלי לקבל שפע של אור וחיות. הוא מאמין באמונה פשוטה בהשגחה פרטית, ויודע בבירור שכל מאורעותיו הם ממנו יתברך, דבר גדול ודבר קטן.

כל הירידות והנפילות וקטנוּת המוחין שיש לנו זה הכל רק מחמת חסרון אמונה. כי אם היית מתחזק באמונה פשוטה, שכל מה שקורה לך, זה ממנו יתברך, וגם אם אתה עובר יסורים ח"ו זה בוודאי כדי למרק ולזכך אותך מעוונותיך המרובים, אם היית מאמין לא היית נופל כל כך בדעתך. כשאתה כועס, כשאתה נעלב, כשאתה דואג, אתה רואה בני אדם מול העינים, אתה לא רואה את ה'. כל ההסתרות והייאוש זה הכל מחמת חסרון אמונה. כי אם היית מתחזק באמונה פשוטה שאין בלעדיו יתברך כלל, לא היית נופל כל כך בדעתך, לא היית מתייאש.

כל מה שקורה לך בחיים, זה הכל סיבובים שמסובב ה' יתברך כדי שתחזור אליו, שתזכור אותו, שתרים את הראש אליו. כי כשהכל בסדר, שוכחים. עובדה. העולם הזה מסתיר את ה'. עולם לשון הֶעֱלֵם. הקב"ה מסתתר ואנחנו צריכים לגלות אותו. בכל דבר שקורה, בכל צעד קטן וגדול. כמו חנוך שהיה תופר מִנעלים ועל כל תפירה שתפר אמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הוא זכה לקשר את כל ענייני העולם הזה אליו יתברך. כשאדם זוכה להתחזק באמונה בה', אז חייו טובים ונעימים. כי כל מה שעובר עליו הוא יודע שהכל מושגח בהשגחה נפלאה ואז הוא לא מתיירא משום דבר שבעולם.

והדרך להתחזק באמונה זה קודם כל הדיבור. "האמנתי כי אדבר". תהיה רגיל לדבר תמיד עם ה' יתברך, וזה יקשר ויחבר אותך אליו, כי תפילה ואמונה תלויים זה בזה. ככל שאתה מדבר אתו יתברך, אתה מאמין בו יותר וככל שאתה מאמין בו יתברך יותר, אתה מדבר איתו יותר. החיים מלאים נסיונות והרפתקאות ומרירות וכל אחד עובר מה שעובר ומה שנשאר לך זה לשיר ולרנן ולהלל ולשבח את ה' על כל הטובות שהוא עושה לך, ותהיה רגיל לדבר עימו יתברך כאשר ידבר איש עם רעהו, ותרבה לבקש בתחנונים רבים שתזכה להיות דבוק בו ממש, שתזכה להרגיש אותו יתברך בכל רגע ורגע, בכל מה שאתה עושה.

"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (כה,נה).
במקום להיות עבדים של ה', שזו השמחה הכי גדולה, אנחנו עבדים לתאוות, להנאות ולהבלי העולם הזה. "כדי לגלות את הגבהים האינסופיים האמיתיים של החיים, חייבים לעצום עינים מכל מה שהוא סופי. אתה באמת רוצה לחיות ולראות את מה ששם? רק אם תסכים לעצום עינים מכל מה שכאן! לאן שלא פונים בעולם הזה, מבוי סתום. למה אנחנו לא מצליחים לגלות את המוצא מהמבואות הסתומים האלה? למה אנחנו לא מסוגלים לראות גבוה יותר, רחב יותר, רחוק יותר?

למה אנחנו עיוורים כל כך? כי אנחנו לא מוכנים לעצום עיניים" (אור האורות).
כשאדם טועם את הטעם של התורה, של הקדושה, של אהבת חברים, הוא מבין שזה הטעם של החיים. אתה שומע סיפור על משפחה שלמה שחוזרת בתשובה באמצע החיים ואתה נחנק מהתרגשות ומוחה את הדמעות. יש משהו שמתקרב לטעם הזה? לא אוכל ולא שתיה ולא ממון ולא כבוד ולא שאר תאוות. זה הדבר האמיתי. זה מה שבאמת אנחנו רוצים יותר מכל דבר אחר. את הנשמה.

רק שהגוף שלנו עז. ובמקום שהנשמה תמלוך עליו, הוא מולך על הנשמה והתפקיד שלנו לאט לאט להפוך את היוצרות. להמליך את הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, שהיא סובלת בעולם הזה, שהיא רוצה את הדבקות, את הקדושה, את ה'. צריך לצעוק על זה. צריך להתחנן על זה. בשבוע הבא, פסח שני. הזדמנות נוספת לכל מי שהיה טמא בפסח ראשון ולא יכול היה להקריב קרבן פסח. ומה הם צועקים אלה שלא זכו? למה ניגרע?!!!

"למה ניגרע" זו הזעקה של החיים, טובה לכל אדם בכל זמן "למה אגרע מלהתקרב להשם יתברך?... וכי אבדה תקוותי חס ושלום, הלא אין מעצור לה' להושיע גם לטמא כמוני, כי היפלא מה' דבר? הלא רחמיו וחסדיו עד אין חקר" (אוצר היראה, פסח ספירה ושבועות לח).
אם אתה רוצה להיות עבד ה' במקום להיות עבד לתאוות שלך, אתה חייב להתעורר, לנצל כל רגע. לא להיות אדיש. למה ההר שעליו ניתנה תורה נקרא הר סיני? שממנו ירדה שנאה לעולם. ה' לא יכול למחול לגויים שנשארו אדישים בזמן שניתנה התורה.

ה' הוריד כזה אור לעולם והם נשארו אדישים. והתביעה הזאת היא בעצם אלינו. שנברח מהשיגרה, מהאדישות. כל העבודה של האדם בעולם הזה זה לא להישאר איפה שהוא. 'זה המציאות. זה הטבע. זה אני'. וגמרנו. נשארים במקום. צריך לרוץ אחרי ה', לחפש את הקשר, את החיבור עם ה' בכל רגע. צריך לחטוף מה שאפשר. צריך ללמוד מרבותינו שחרדו לנצל כל דקה ולמלאה בתוכן.

מעשה בצדיק בעל 'אהבת ישראל' מויז'ניץ זצ"ל, שעמד לנסוע ברכבת. הגבאי הנאמן רבי משולם נשא את המזוודות. והם הגיעו לבית הנתיבות חמש דקות לפני הזמן. חמש דקות! פנה הצדיק אל הגבאי ואמר: "משולם, לפניך שלוש אפשרויות: או שתפתח את המזוודה ותוציא משם את הגמרא, או שתביא לפני יהודי שאוכל לעזור לו, לשמוע מצוקותיו ולברכו, או שתלמדני איך מבטלים חמש דקות!"...אנו, מן הסתם, לא היינו זקוקים להדרכה כזאת...

בישיבת קלם, בית היוצר לגדולי המוסר, הכריזו באישון לילה על סדר לימוד של חמש דקות. מדוע? כדי לדעת להעריכן. לצדיק בעל 'אמרי אמת' מגור זצ"ל היו סדרי לימוד של חמש דקות בענינים שונים. בעל ה'קהילות יעקב' זצ"ל היה מקבל קהל מידי ערב. עשרות התגודדו, נכנסו בזה אחר זה להיוועץ ולהתברך, זה נכנס וזה יוצא. וכל מי שנכנס, מצאו שוקד על תלמודו, הפריעו מלימודו. כי אך היה האחד יוצא – ומיד ניצל הרב את שבריר הרגע עד לכניסת הבא אחריו, ללימוד. והחמש דקות המפורסמות של רבי נתן בערב שבת אחד, כשבאמצע ההכנות והדוחק הרב לפני כניסת שבת, פנה למשמשו וביקש כשיעבור חמש דקות, שיודיעוֹ. ועמד ליד המזוזה בדלת והתפלל והתבודד וכשרמזו לו שכבר עברו חמשה רגעים אמר בשמחה: חמשת רגעים גדולים. כל כך שמח שזכה לחטוף על אף רוב הטירדה והדוחק.

צריך ללמוד מהם. לחטוף כל רגע שאפשר. אסור שיהיה דבר כזה לחכות למישהו או למשהו בלי לעשות משהו. יוצאים החוצה עם משהו ביד, עם איזה ספר או תהילים או מה שיהיה. ואם שכחת ואין לך, תדבר עם ה'. תן לסלולרי לנוח קצת. תמיד אפשר לחטוף משהו. גם בימים לחוצים במיוחד. צריך לזכור שאנחנו ניתן דין וחשבון על כל יום ויום מימי חיינו. אבל רק בלי לחץ. הכל בשמחה. ועם הרבה כף זכות על עצמי.
"התחזקות זה לשמוח בכל מה שאני מצליח לעשות. אפילו בדבר הכי קטן.

לא ליפול כשאני לא מצליח. אני כזה ואני כזה ואני לא מוצלח ואני לא יכול ואני כלום אבל כל עוד אני יכול לעשות משהו, אני שמח. אני מתחזק. הרגע הזכרתי אותך, הרגע אמרתי השבח לא-ל, הרגע נתתי פרוטה לצדקה, התכוונתי משהו לשם שמים, קטן ביותר. קודם כל תְּלמד כף זכות על עצמך ואחרי זה יהיה לך את הכוח ללמד זכות על השני. בשום פנים לא לקבל את זה שמבזים אותי ולהאמין שאני בזוי. אפילו שתפסו אותי בכל מיני מידות רעות, ואנשים אומרים עלי דברים רעים, ואני רואה אחרים טובים ומוצלחים ממני ואני חושב שאני לא שווה, לדעת שזה מעשה שטן, זה לא אמת, כי כשאני מבזה את עצמי אני מבזה את צלם אלוקים, את הבריאה האלוקית, את הנשמה האלוקית שה' נתן בי, אין לי שום רשות לבזות אותה. זה לא ענוה.

ענוה זה לא לרצות כלום, לרצות את ה'. זה לא להגיד אני לא שווה. מה זה אני כלום? האני שלי הוא כלום, אבל זה שאני זוכה שאור ה' משתקף בי זה לא כלום, זה דבר אדיר ועצום. זה לא שאני שווה, אלא זה שאני זכיתי להיות כלי, אפילו בטיפה, במשהו קטן ביותר, לאור האלוקי". (באור פני מלך חיים).

צריך להתגבר על המניעות שיש לנו. לא להיבהל משום דבר. אדם צריך להאמין שהקב"ה אוהב אותו, שהוא מסוגל ללמוד, שהוא מסוגל להתפלל, למרות שיש לו כל כך הרבה מניעות מהאשה, מהילדים, מהפרנסה, מהבריאות. גם אם כבד לך ואתה לא מרגיש כלום, תתחיל, פתאום יפתח לך הלב. צריך לחטוף כל רגע שאפשר. להיות מכוונים למטרה. אם נהיה עסוקים בלרדוף אחרי ה', אז נהיה פחות חשופים לכל ההבלים של העולם. כמה שיותר לראות ולשמוע דברים שבקדושה, כמה שפחות להתערבב עם העולם הזה. ולזכור שהעיקר זה הלב, העיקר זה לאהוב את ה'.

"וחי אחיך עמך" (כה,לו).
הדבר שיכול לקרב אותנו אל ה' יותר מכל דבר אחר זה אהבת חברים. זה ללמוד לתת, לא רק לקבל. זה לזכות ולגלות את השמחה העצומה וההתרגשות העצומה וקירבת ה' העצומה שיש בנתינה לשני. ה' רוצה אותנו כמוהו. האדם צריך להיות דומה לבוראו. וכמו שהבורא הוא כל הזמן משפיע כך גם אנחנו צריכים. זה קשה, כי הטבע שלנו זה לקבל. אך מי שזוכה לשבור את הטבע שלו זוכה למנוחת הנפש, זוכה לשמחה אין קץ. אין שום דבר בעולם הזה שמתקרב בטעמו לטעם הנפלא של הנתינה. זה כל השלום בית שלנו. הרצון לשמח את הבן זוג. איך? ע"י שמתפעלים מכל הטוב והיפה שבו, ע"י שמוותרים על הנוחיות שלנו למענו, ע"י שמקשיבים, ע"י שמתעניינים, ע"י שממהרים לפייס ולתקן מה שקלקלנו, ע"י שטורחים למענו, ע"י ששמים אותו במקום הראשון בסדר העדיפויות שלנו. בית זה מקום שחיים בו בשביל השני. קודם כל חושבים על השני. ולא רק בבית. צריך לצאת קצת מתוך עצמנו ולעשות בשביל השני. גם אם זה גוזל קצת מזמנך ובאמת שאין לך דקה מיותרת, גם אם זה לא הכי נוח לך עכשיו, כי אתה עכשיו רוצה להיות עם עצמך ואין לך כוח וחשק לראות או לדבר עם אף אחד. כשבכל זאת שוברים את זה ועושים ויתור בשביל השני, ה' שולח אור גדול, שמחה גדולה, קל להבין שזה בעצם רצונו מאתנו. כל התורה כולה זה ואהבת לרעך כמוך.

מתוך הפרשה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו" ( כ ה,לה). תעודד, תעזור כפי יכולתך, וגם אם אתה יכול לעזור רק מעט, תעשה מה שאתה יכול ומשמים ישלימו את השאר. ואם בכל זאת אתה לא יכול לעשות, לחשוב על השני אתה כן יכול. כי מחשבה לא גוזלת ממך זמן. תסתכל בעינים טובות. תראה את החן של השני

"ויחן שם ישראל נגד ההר".
מה זה ויחן? כל אחד ראה את החן של השני. זו המדרגה הכי גבוהה. התיקון של העולם זה העין הטובה. כשאדם יש לו עין רעה, שם מתחילות הצרות שלו כי אז העין הרעה של אחרים פוגעת בו.
ליוסף היתה עין טובה ולכן שום עין רעה לא פגעה בו. אך כשהיתה לו קצת עין רעה על אחיו, הוא נזרק לבור.
כשאדם מחובר לה', והוא לא נצרך לאנשים, והוא לא נצרך שיגידו עליו דברים טובים, והוא לא מחכה לכבוד, והוא לא מקנא באנשים, אז העין הרעה של האנשים לא תופסת עליו. אם הוא רק מאמין בה', ומה שה' נותן לי זה טוב, ומה שה' לא נותן לי זה גם טוב, ואני אבקש מה' שיתן לי, ואני לא מרגיש אוי, אין לי ולשני יש, ולמה זה קרה לי הגורל הזה. כשאדם הולך עם עין טובה, אז עין רעה בכלל לא נתפסת בו.

ואי אפשר להגיע לעין טובה אם אין לך קודם כל עין טובה על עצמך. תראה את החן של עצמך. תזכור איזה חלק אלוק ממעל אתה. מכאן להתחיל. אחרת, אם לא תראה שגם אתה נפלא, שה' אוהב אותך, שיש בך כזה אור אלוקי, אז לא תוכל לראות את הטוב באחרים. אם אתה לא שווה, אז בודאי אתה רואה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה הנפלאה שבך, מזה תלמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך". (באור פני מלך חיים).

לתת זה לא רק לבני אדם. לתת זה גם לה'. וכי מה אני כבר יכול לתת לה', שהרי הכל שלו יתברך. מה אשיב לך, והכל שלך. להגיד תודה אני יכול. נכון, גם זה בכוח של ה', אבל פה יש כבר התעוררות שלנו. אנחנו מאמינים שכל מה שקורה לנו זה מה'. אנחנו מתחילים לזהות את כל הניסים והנפלאות שקורים לנו ביום אחד, בשעה אחת. וגם כשיש קשיים ובעיות אנחנו מאמינים שזה הכל טוב, כי גם זה מקרב אותנו אל ה'. כשחושבים טוב, כשמדברים טוב, ואם זוכים גם לעשות טוב, ה' נותן שפע בלי סוף.

פרשת בהר - מה הקשר בין שנת השמיטה לחיי האדם?

פרשת בהר - מה הקשר בין שנת השמיטה לחיי האדם?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת במצוות השמיטה כפי שכתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לה' שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה':  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל". [ויקרא כ"ה, א-ח]

 השאלות הן:

 א] מה הקשר בין שנת השמיטה לחיי האדם בכלל?

 ב] למי  מיועדת האכילה בשנה השביעית?

 תשובות.

מצוות השמיטה וחיי האדם.

על פי  ספר: "מטה שמעון" ראיתי הסברים יפים ומעניינים.

באמצעות מצוות השמיטה - התורה מעוניינת - לתת לאדם עצה נדיבה כיצד יחשב שנותיו וימי חייו בכלל?

משל: לאיש עני שהיה מחזר על הפתחים בעיר מספר שנים . כשהזדקן, היה מתפאר בעשירותו . ניגש אליו אחד מבני העיר ואמר לו: אתה סכל, הרי כל מה שבידך- תוצאה של קבלת נדבות-פרוטות- מאנשים, לכן, אתה סבור שאתה עשיר ,אך אם תהפוך אותם לדינרים אז התוצאה תהיה: שלא יהיו לך אפילו עשרה דינרים ואז תיווכח שאינך עשיר כלל ותפסיק להתגאות!

הנמשל: באותו אופן שהאדם מחשב את חייו בעולם הזה- הוא מגיע למסקנה: כי יש לו הרבה זמן לחיות, אם הוא למשל: בן שמונים שנה - ימיו מסתכמים בעשרים ותשעה אלף ומאתיים יום. כתוצאה מחישוב זה- הוא יחוש שהוא אזרח בעולם הזה. אבל אם האדם יעשה מכל השנים שמיטות, או יובלות אז יעלה בידו עשר, או אחת עשרה שמיטות, ויגיע למסקנה: כי הוא סך הכול תושב, או גר בארץ והדבר ייתן לו תמריץ לעסוק במעשים טובים  והליכה בדרך התורה. ["אוהל יעקב"]

 וכמה מחכימים דברי דוד המלך: "הוֹדִיעֵנִי ה', קִצִּי--וּמִדַּת יָמַי מַה-הִיא;    אֵדְעָה, מֶה-חָדֵל אָנִי".  [תהלים ל"ט, ה']

משל נוסף : סוחר  אחד היה בקי  בדרכי המסחר ,יותר מסוחרים אחרים. היה לו שותף לעסקיו - איש עשיר מאד,

אשתו של הסוחר הייתה דורשת ממנו שיקנה לה תכשיט -כמו שנהוג אצל שותפו העשיר והייתה מדברת מתוך קנאה ואומרת לו: ראה כיצד העשיר קונה לאשתו תכשיטים, אך היא לא ידעה את האמת- שבעלה שותף רק עשירית מהרווחים בעסק, והיא הייתה כל הזמן מקניטה ומלחיצה אותו בדבר תאוותה לתכשיט. למחרת ניגש  בעלה אל השותף העשיר וביקש ממנו לחלק את החשבון ביניהם ,שותפו לעסק שאל אותו: מה התרחש היום- שהוא דורש את החשבון ביניהם? ענה לו האיש: אני פשוט רוצה לקבל את הדין וחשבון על הרווחים שלי בעסק- על מנת להראות לאשתי- מה הסכום שעומד לרשותי לפי שהיא מכעיסה אותי בדרישותיה.

הנמשל:  האדם בעולם הזה- בהביטו על עצמו- חי חיים בלתי קצובים לו בזמן. יצר הרע, מידי פעם מנסה לפתותו לעשיית חטאים באופן של מסר: כי עוד יחיה חיים ארוכים שיוכל לפרוע את מעשיו ובכך הוא מטעה אותו בשנים שלא בטוח שיגיע אליהם.

לכן גם דוד המלך, ביקש  מה' -לדעת כמה שנות חיים נותרו לו למען ידע מה אין לו לעשות ובכך ידע עד כמה חדל הוא.

האכילה בשנה השביעית.

על פי ספר: "מעיינה של תורה": האדם עלול לחשוב שבשנת השמיטה הוא עלול להגיע להפסדים, היות ובשנה זו אינו עוסק במלאכות הקשורות לעבודת האדמה והצמחייה, כגון: זריעה, קצירה ועוד.

 לכן  באה התורה ואומרת:

"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל".

למרות שהיהודי לא יעבוד בשדהו בשנת השמיטה, היבול יהיה בצורה מספקת בשדה, או הכרם- לו לאנשי ביתו ואף לבהמה ולחיה.  יתר על כן, בזכות  קיום שנת השמיטה כהלכה -יושפע שפע רב של ברכות גם בששת השנים הבאות.

כפי  שנאמר בהמשך הפרשה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם.."

לכן  השמיטה נקראת: גם בשם: "שבת"

רש"י טוען: "שבת לה' "- לשם ה' -כמו שנאמר בשבת בראשית- ששבת קודש משפיעה ברכה על כל השבוע-  באותו אופן -שמירת שנת השמיטה בשנה השביעית- משפיעה- שפע ברכות על ששת השנים הבאות.

רעיון זה אמור גם על הר סיני, בעוד שכל ההרים הגבוהים- רצו  והשתדלו שהתורה תתקבל עליהם ,דווקא. מנגד  הר סיני ,מפאת צניעותו ,פרש לצדדים ולא עשה דבר- לכן זכה דווקא הוא שהתורה תתקבל עליו-  היינו-  השפעת הקדושה לעולם. מכאן שגם הר סיני וגם שנת השמיטה אינם עושים דבר ולמרות זאת משפיעים מקדושתם על אחרים.[ אמרי שפר]

חת"ם סופר מסביר: כי יש עניין שמיטה אצל הר סיני- לפי ששנת השמיטה מוכיחה : כי התורה ניתנה על הר סיני מן השמים ומשה רבינו לא  בדה אותה, חלילה- מתוך ליבו. שהרי בן אנוש אינו יכול להעז להבטיח:

"וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים".

רק אלוקים יכול להבטיח הבטחה כזו שהיא בטוח  תתקיים.

רש"י  מפרש: שגם הנוכרים יכולים בשנת השמיטה ליהנות מן ההפקר ולכאורה- המסר קשה להבנה שהרי מצוות- שכחה, פאה מיועדים רק לעם ישראל ולא לנוכרים, אלא שהמסירה- כלומר האכילה מן ההפקר-   כביכול מוסרים את השדה לרשותו של ה' היות והמסירה לה' חייבת להיות מוחלטת בלי שיור, לפיכך צריכים להפקיר את השדה עם היבול, או הכרם ,מסירה מוחלטת ללא שיור של בעלות , כי אם המקום ישמש הפקר רק לישראל ולא לנוכרים- עדיין נשאר בשדה  בעלות מסוימת.[על פי "נתיבות שלום"]

 לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק, כי השמיטה  מביאה לאדם מסר לחיים: עליו לדעת כי חייו על פני  האדמה קצובים וחולפים מהר ,על כן ינצל את ימיו לקיים מצוות ולחיות על פי התורה- חיים של קדושה- חיים של עשיית מעשים טובים וחסדים גם לזולת.

בנוסף כדאי שידע כל אדם- בשנת השמיטה למרות שאינו עובד את אדמתו- יזכה לברכות ולשפע רב של ישועות.

יפים דברי שלמה המלך: "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ". [משלי י', כ"ב]

 

ברכת אלוקים.

ברכת אלוקים.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 בזיעת אפו אוכל לחמו

אמונה זורמת בחדרי ליבו

לעולם אינו חושש למחייתו

בוטח בה' מרבה תפילתו.

 

במשך שש שנים

חייו אינם קלים

משכים בעלות השחר

בשמחה ולא בצער.

 

רגבי האדמה עודר

כרמו מטפח ללא היכר

הגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ

חש  סיוע אלוקי וכוח.

 

 בשנה השביעית מפקיר

 יבולו לרשות הרבים מעביר

 ברכת אלוקים היא  תעשיר

מודה לבורא  במזמור ושיר.

 

  מספר שנות השמיטה

  מעוררים בו מחשבה

  כי חייו  חיש חולפים

 מחוגי השעון אינם עוצרים.

הערה: השיר בהשראת פרשת בהר [חומש  ויקרא]