|
|
אברהם והבטחת הארץ
שיר מאת: אהובה קליין ©
ויהי היום מחזה נדיר
רוח נושבת , שרה שיר
אי שם בין העננים
בוקע אור מבין טללים
צובע ראשי הרים
משתקף בתוך ימים.
שמחה וגיל מחוללים
אותיות מתאגדות למילים.
אברהם מביט לשמים
חש רעד ברגליים
שומע דיבור אלוקים
הבטחה לו ולבנים.
הארץ לו וזרעו מובטחת
עדי עד קדושה משובחת
עיני ה' בה יומם וליל
את בניו מתמיד להלל
הערה: השיר בהשראת: פרשת לך-לך [חומש בראשית]
פרשת לך לך - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א
ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וגו' ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי וגו' (לך לך יד, יב-יג)
הפליט זה עוג,והגיד לאברהם שנשבה לוט בכדי שכשיבקש אברהם להצילו יהרג,ועוג ישא את שרה (בראשית רבה הובא ברש"י). עם כל זה בעת מלחמת משה עם עוג הוצרך ה' יתברך לומר למשה: "אל תירא אותו" (במדבר כא,לד) ואמרו חכמינו ז"ל שמשה רבנו חשש שמא תעמוד לו לעוג זכותו שבא להגיד לאברהם על הסכנה המרחפת על לוט,ועל ידו ניצול לוט.
הרי יכולים אנו ללמוד מזה קל וחומר עצום. משה רבנו ובני ישראל חשש מפני זכותו של עוג,אשר לפני שנים רבות בא לספר לאברהם על אודות לוט,בעוד שכל כונתו לא היתה אלא "לישא את שרה" וגם לא יצאה טובה מזה לאברהם כי אם ללוט, על אחת כמה וכמה כשאדם עושה דבר טוב והוא מתכוון לטובה והטובה נעשית ליהודי כשר ונאמן, זכותו גדולה לאין שיעור ועומדת לדורי דורות (הרה"צ ר' יוסף זונדל סלנטר)
אולם יש להתבונן מדוע אברהם אבינו מסר עצמו עבור אדם רשע כלוט. איזה מעלה מיוחדת מצא בו? ברם האמת היא שלא טרח אברהם בשביל לוט אלא חש לכבוד ה' יתברך,שהרי כשנמרוד זרק את אברהם לכבשן האש ויצא חי, נגרמה בושה גדולה לנמרוד שלא הצליח להרוג את אברהם וממילא נהיה קידוש שם שמים שהאלהים של אברהם הצילו,כעת חשש אברהם שאם יהרג לוט,יחשבו כולם שאברהם נהרג משום שהיו דומים מאוד בקלסתר פניהם (כפרש"י פרק י"ג ח) ובכך יגרם חילול ה' שחס ושלום אלהיו של אברהם לא עזר לו, לכן אברהם מסר עצמו לכבוד ה' יתברך. (ממרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף שליט"א)
ומלכי צדק מלך שלם הוציא להם ויין והוא כהן לאל עליון (לך לך יד-יח)
כאשר שני צדיקים מזדמנים ביחד, הרי האחד לומד מחברו ומקבל ממנו את מידותיו הטובות.
והנה, שם בן נח היה תמיד עוסק בתורה ועבודה בבית מדרשו (של שם ועבר) ולא היה נותן כלל דעתו על עניני העולם הזה. מאידך היתה מידתו העיקרית של אברהם אבינו הכנסת אורחים, שהיה פותח את דלתות ביתו בפני זרים, מאכילם ומשקם וכך היה מקרבם אל תחת כנפי השכינה.
עתה משנזדמנו שניהם ביחד הרי "ומלכי צדק מלך שלם (שם בן נח – רש"י) הוציא לחם ויין" הוא הוציא מאברהם את מידת הכנסת האורחים, לתת לאנשים לאכול ולשתות מן הטוב והמובחר, "והוא, אברהם למד מאת שם "כהן לאל עליון" להוסיף ולשקוד יותר על התורה והעבודה, ככהן בבית המקדש. (שיחות צדיקים לוקט ממעינה של תורה)
תן לי הנפש והרכוש קח לך (לך לך יד- כא)
כך אדם צריך לומר ליצר וחילותיו: תן לי הנפש - את הרוחניות, והרכוש קח לך - את הגשמיות. ולא להפוך היוצרות חס ושלום. פעמים רבות קורה שכדי למנוע עבירה מסוימת יש צורך להוציא ממון ואז המלחמה קשה מאוד. במקרה כזה צריך לומר ליצר חד וחלק: הרכוש קח לך! שכן הלכה פסוקה היא בשו"ע (יו"ד קנ"ז א) כי מה שנאמר יהרג ואל יעבור זה דוקא בג' עבירות חמורות, אבל בשאר עבירות אמנם יעבור ולא יהרג, אבל גם עליהם חייב ליתן את כל ממונו כדי שלא לעבור על שום עבירה מהתורה שנאמר: "ואהבת את ה' וכו' ובכל מאודך" בכל ממונך (ספרים).
ומעשה שהיה בבעל מפעל של תפילין היה מזלזל במצוות, וקרה יום אחד שנפסלו בתים לתפילין, ובעל המפעל רצה למכרם ככשרים. אחד העובדים קינא קנאת ה' וחתך את הבתים הפסולים באופן שאי אפשר למכרו. כשהבחין בעל הבית מה שנעשה כעס מאוד ואיים על אחד העובדים שאם לא יגלה לו מי עשה זאת הוא יפטר אותו מהעבודה. אותו עובד ידע שלפי הלכה צריך אדם למסור כל ממונו ואל יעבור על לאו אחד מהתורה, במקרה הזה של איסור לשון הרע. וכן עשה שלא גילה, והפסיד את מקום העבודה. והקדוש ברוך הוא שילם לו שכרו, שכשהתפטר ממפעל התפילין פתח עסק פרטי ושרתה ברכה במעשה ידיו,לבד מהשכר העצום הממתין לו בעולם שכולו טוב בעבור שכבש יצרו מלדבר לשון הרע (לבוש יוסף).
ויאמר אברם אל מלך סדום, הרמתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם (לך לך יד, כב כג)
"הקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר: ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (רש"י) הניסיון הכי גדול של האדם הביטחון בקב"ה וזה ניסיון מעשר כספים שנאמר תעשר בכדי שתתעשר וזאת המצווה היחידה שמותר לנו לנסות את הקב"ה וכל המוסיף מוסיפים לו מן השמים.
בספר "סיפורי חסידים" מסופר הסיפור הבא:
הבעש"ט נשלח ללמוד את מידת הביטחון מזקן אחד שהיה מוכסן באחד הכפרים. יום אחד נכנס באמצע הלילה שוטר ודפק במקל עבה שלוש דפיקות על השולחן והלך לו. הבעש"ט ותלמידיו שלא הבינו את פשר הדפיקות, הסתכלו בפני הזקן וראו שהוא שמח כבתחילה. כעבור חצי שעה, אחרי התפילה, שב השוטר ודפק שוב על השולחן והסתלק.
שאל הבעש"ט את בעל הבית מה פשר הדפיקות? והוא ענה לו: :זוהי התראה שעלי להביא היום לאדון את דמי החכירה שלו. אם אחרי שלוש התראות כאלו אין מביאים את הכסף, לוקח האדון בשבי את המוכסן ואת בני ביתו. שאלו הבעש"ט: "משלוותך ניכר כי הכסף בידך, אם כן, לך לפני הסעודה לשלם ואנו נמתין לך", ענה לו בעל הבית: "לפי שעה אין לי אפילו פרוטה אחת. אך מסתמא יזמין לי ה' הבה נסעוד במנוחה שהרי יש לי עוד שלוש שעות".
כתום הסעודה בא השוטר בפעם השלישית ודפק על השולחן. בעל הבית נשאר שליו. בירך ברכת המזון במתינות אחר כך לבש בגדי שבת ואמר: "עתה אלך לשלם". שאלו הבעש"ט: "האם יש לך כבר את כל הכסף הדרוש?" השיב לו בעל הבית: "עדיין אין לי אף פרוטה, אבל בודאי יזמין לי ה'".
הלך בעל הבית לדרכו. הבעש"ט ותלמידיו התייצבו על המרפסת לראות מה יקרה. לפתע ראו עגלה באה לקראת האיש. כשנפגשו החליפו ביניהם כמה מילים, והמשיכו איש לדרכו. אחרי זמן קצר נעצרה שוב העגלה. הנוסע קרא לבעל הבית שיחזור אליו והושיט לעברו סכום כסף, כאשר קרבה העגלה אל המקום בו עמדו הבעש"ט ותלמידיו, הם שאלו את בעל העגלה: "מה היה לך עם בעה"ב?" השיב להם: "הצעתי לו עסק שאקנה ממנו את היי"ש שיעשה בחורף הבא. בתחילה לא השתוויתי איתו במקח. רק אחרי שראיתי כי מתעקש הוא, ועומד במקחו והלך לדרכו, הוכרחתי לתת לו כמה שדרש. ידעתי שהוא איש ישר ונאמן. רציתי להאריך עמו בדיבור אך הוא אמר שהוא ממהר לבית האדון לתת לו את דמי החכירה".
אמר הבעש"ט לתלמידיו: "ראו כמה גדול כח הביטחון!"
בספר "אבי הישיבות" על תולדותיו של רבי חים מוולוזי'ן מסופר: חבורה מיוחדת, מוקדשת ללימוד "מידת הביטחון", היתה לר' חיים בולאז'ין. בשיעורי אמונה ובטחון שמסר לתלמידיו, לימד אותם חידושים וסיפורים מול נסיונות ומבחנים מדהימים בהנהגת ה' וגילויים מרתקים מהליכות קדשו.
נחשף ר' חיים כמחנך אמן ופדגוג מעולה, ומעל הכל כאיש קדוש וטהור, צדיק יסוד עולם. מה שהציץ וראה בו הקטן שבתלמידיו, גילוים נשגבים ומרהיבים של השגחת ה' גלויה, לא ישיג ולא יבין גם גדול בדורנו, דור חשכים.
ומעשה שהיה כך היה: השעה היתה אז כבר קרוב לשתים אחר חצות לילה, כאשר הגר"ח עדיין נשא את שיחתו לפני "חבורת הביטחון" מבני הישיבה. ר' חיים קטע את שטף דיבורו וביקש לברר מה היא השעה, אולם כל תשובה לא הגיעה.
בימים ההם, וביחוד אצל צעירים בני עליה, נכלל השעון ברשימת פריטי המותרות. ברשות בני החבורה, כמנין בחורים נבחרים, לא היה אף שעון אחד. לפיכך שב ר' חיים מעניני השעה לחיי עולם שהיה עסוק בהם, ומשאלת השעון עבר לסוגית הביטחון.
תלמידים יקרים, אמר, נראה שעדיין לא רכשנו בלבנו בטחון אמיתי, אם לא כן משמים היו מזמינים עבורנו שעון, ואפילו כולו עשוי זהב. ושוב פנה אל שיחתו העמוקה אודות מידת הביטחון בהשגחת ה'.
עוד הוא מלבן ומברר את הסוגיה לגדריה, כלליה ופרטיה, נכנס חייל רוסי. הציץ ימינה, הביט שמאלה, וניגש בצעדים חפוזים אל ר' חיים. יהודי אני וגר בעיירה ליד לודז' – מספר האיש – נקראתי להתייצב בצבא המלכותי, ואבי, גביר אדיר, העניק לי שלמונים לרופא הראשי שישחררני מהצבא. סמכתי על הבטחתו של הרופא, ובאתי בגפי לקבל את תעודת השחרור. כל כך סמוך ובטוח הייתי בשחרורי, עד שלא חשתי לשנות ממנהגי ולהמיר את בגדי המהודרים בפשוטים, אך נכונה לי הפתעה, בהגיע תורי, היתברר שטעה הרופא והחליפני באחר. האלמוני המאושר שוחרר במקומי, ואילו אני נלקחתי כמו כולם אל הצבא.
בינתיים, כבר מספר שבועות נמצא אני במחנה, יהודי יחיד בין חיילים גויים רבים. חוששני שהם יגנבו את שעוני היקר, שעון זהב. עתה ניצלתי חופשה קצרה מן המחנה ויצאתי אל העיר, כמו משמים גיליתי את האור הבוקע מבית המדרש, ונכנסתי בקשתי, איפוא, מאת הרב, שיואיל לשמור את שעוני כפקדון.
ר' חיים השתומם קמעה למראה החייל ולמשמע סיפורו המוזר, אך נאות ברצון לבקשתו. ברם – הודיעו מראש – עליך לדעת כי ביתי הוא כרשות הרבים, וכמי שמשתדל להתרחק ממכשול, לא אוכל לקבל עלי אחריות שאמנם ישמר השעון היטב.
הרהר החייל רגע ואמר: רבי, הנני נותן לכם את השעון במתנה גמורה. מוטב שיהיה נתון במתנה לרב יהודי, מאשר לקוח בגניבה על ידי ערלים, החייל לא ציפה להסכמה מר' חיים, אלא נטש את שעונו והסתלק. ר' חיים רץ אחריו להשיב לו את השעון, אך לא הצליח להשיגו.
אז סיים ר' חיים את שיחתו: הלוא שמעתם דברי מקודם, כי אילו זכינו, והיינו בעלי בטחון באמת ובתמים, היו שולחים לנו שעון מן השמים, ואפילו מזהב. הרי לכם דוגמא מוחשית לביטחון בה' שעמד במבחן. (מורשת אבות)
את אברם בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי עבר אשכל וממרא הם יקחו חלקם (לך לך יד, כב-כד)
אברם הרים ידו בשבועה ואמר שלא יהנה משום דבר אפילו שוה פרוטה אלא יחזיר לו הכל עד פרוטה האחרונה. והטעם לשבועה אע"פ שבודאי היה אברם זהיר שלא לישבע כלל, מפני שיצר הרע של הממון הוא גדול ואין יודע שבע, לכן היה נאלץ להישבע כדי להכניעו. אמר: כל הרכוש הזה אסור לי כאילו היה הקדש. וכן אני בא לרמוז לך אם יעלה בדעתך לתת לי איזו מתנה, לא אקבל ממך. כי יש לי בטחון בה' אלהי שהבטיח לי לאמר ואברככה ואגדלה שמך. ואיני רוצה שלמחר תתפאר ותאמר אני העשרתי את אברם, ועל חשבוני נתעשר. ולכן אתן לך גם את הרכוש וגם את הנפש.
ואם תשאלו מה שייך לומר אם מחוט ועד שרוך נעל. והרי בזה לא שייך לומר שהעשיר את אברם. כי אין זה דבר בר ערך. התשובה היא כי יש אנשים שרכושם גורמם הצלחה גדולה. וכן מצינו באיוב שכל מי שנטל ממנו פרוטה היה מתברך ונתעשר. כי כל זה תלוי במערכה. ויש אנשים שנכסיהם מצליחים. לכן לא רצה אברם לקחת ממנו שום דבר כדי שלא יאמר זה גרם לו להיות הברכה שרויה במעשיו ועי"כ נתעשר.
אחר הדברי האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, אל תירא אברהם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד (לך לך טו- א)
עשרה שמות יש לנבואה והם" חזון, דבור, אמירה, הטפה, נבואה,ציווי, משא, משל, מליצה חידה. שהן עשרה מיני נבואה שיש בנביאים שכל אחד משיג כפי מעלתו. ואבאר את השמות האלו כ"א במקומו בנביאים אחרונים. ומפני שמעלתו של אברם היתה גדולה, דבר עמו ה' בב' המעלות הגדולות של הנבואה והם חזון ודבור שהם החשובותביותר ולכן התיירא אברם יראה גדולה ולכן אמר לו הי"ת אל תירא אברם והיה בטוח שלא יארעו לך אחד הדברים שאתה חושש מפניהם. כי זה שאתה מתיירא שמא תיענש על כמה צדיקים שיתכן והיו בין אותם האנשים שהרגת, או שהיו עתידים לצאת מהם זרע כשר, דע כי משל למה הדבר דומה לאדם שנכנס לגן המלך וראה ערמה של קוצים ולקח אותה כדי להביאה לביתו. כשיצא מן השער ראה והנה המלך מסתכל והיה הולך להיחבא. מפני החשש שנכנס ללבו שמא ייענש על כך אמר לו המלך בוא אלי אדם טוב ואל לך לפחוד כי עשית לי טובה גדולה שבערת הקוצים מגני כי בין כך ובין כך הייתי מביא אדם שהיה עושה כן. ואע"פ שכוונתך לא היתה לנקות את הגן אלא להנאתך כי מצאת תועלת בה ולקחת אותה, אבל מאחר שהגיעה לי תועלת ממעשיך שנקית את גני ראוי אתה שאפרע לך שכרך. וכן אתה, כל האנשים האלה שהרגת היו רשעים גמורים ומזיקים כמו הקוצים, ושום תועלת לא היתה צומחת מהם. ולכן לא זו בלבד שלא תקבל שום עונש על שהרגת אותם, אלא אדרבה, שכרך יהיה הרבה מאד. כי אחת ממצות התורה היא ובערת הרע מקרבך.
ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים... והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (לך לך טו, ה-ו)
בספר "חפץ חיים על התורה" מובא משל המעורר התבוננות באמונת ה'. ללא התבוננות רואים רק את המתרחש בעולמנו החומרי. התבוננות מביאה למסקנה שה' הוא המכוון והוא השולט בכל.
אדם המגיע בפעם הראשונה בחייו לתחנת רכבת, רואה שזמן קצר לפני צאת הרכבת לדרכה משמע אדם מסוים קול שריקה חדה. מיד עם השמע השריקה נראים הרבה בני אדם נחפזים להכנס אל תוך הרכבת. זמן קצר אחר כך נשמעת שריקה שניה ואז ממהרים גם אלה שלא הזדרזו עד עכשיו. יודעים הם שזמן צאת הרכבת קרוב מאד. בהשמע השריקה השלישית כבר נמצאים כולם על מקומותיהם והרכבת יוצאת לדרכה מבלי להמתין לאף אחד ואפילו לאדם הנכבד ביותר.
עומד לו אותו אדם וצופה במחזה בפעם הראשונה בחייו. הוא מתמלא הערכה כלפי אותו פקיד הממונה על המשרוקית. הוא מחליט כי בודאי הוא המנהיג והמוליך את תנועת הרכבות. לדעתו, אין ספק כי איש זה קובע את זמני הנסיעה. על פיו תיסענה הרכבות ועל פיו תעצורנה. בהתאם למחשבתו, הוא ניגש אליו, נותן לו את הכבוד הראוי למנהלי חברות חשובות ושואל אותו שאלות על מהלך הרכבות.
בעל המשרוקית אינו מבין כלל את פשר הכבוד שנפל בחלקו, הרי מעולם לא כיבדו אותו כל כך, ואף פעם לא נשאל שאלות שרק המנהל יודע להשיב עליהם. לכן הוא פונה אל השואל ואומר לו:"את שאלותיך עליך להפנות למנהל הרכבת". עונה לו השואל: "הלא כבודו הוא המוליך והמביא?!" פורץ הפקיד בצחוק ואומר לו: אני רק פקיד זוטר שמקבל את ההוראות מגבוה. מנהל הרכבת אינו מסתובב כאן על הרציף עם משרוקית. הוא יושב לו על כורסתו למעלה במשרד ומשם הוא מעביר את ההוראות לפקידיו, ואנו רק מבצעים.
כך, אומר החפץ חיים, רוב בני אדם בחושבם כי הסיבות לכל מה שקורה בעולם פשוטות וברורות להם. למעשה, טעות גדולה הם טועים. הסיבה לכל הנעשה היא גזרת עליון. כל מה שנראה לאדם כסיבה אינו אלא המסבב מאת ה' - כשם שגם בעל המשרוקית אינו אלא המבצע של ההוראות שניתנו לו מגבוה. (מורשת אבות)
ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה (לך לך טו- ח)
אמר אברם רבש"ע, שמא ח"ו יחטאו בני ותעשה להם כפי שעשית לאנשי דור המבול ודור הפלגה. אמר לו הקב"ה אל תחשוש לזה, שאל אברהם באיזו זכות יישארו בארץ ישראל? השיבו הקב"ה בזכות הקרבנות שיביאו לפני אמר לו אברהם" זה יפה כל זמן שבית המקדש קיים. אבל בזמן שאין בית המקדש איזו תקנה תהיה להם. ענה ו הקב"ה בזה שיקאו לפני סדר הקרבנות יהיה הדבר חשוב כאילו הביאו קרבן לפני, ואכפר להם את כל עונותיהם.
ומכאן מוכח מה חשובה היא אמירת הזמירות שלפני התפילה. וחסרו גדול אם מתחילים התפילה מברוך שאמר או מישתבח, שכן, באמירת פרשה זו של תמיד או פטום הקטורת או פרק איזה מקומן שבהם מבוארים מעשי הקרבנות יש תועלת רבה ומזור לטהרת העונות שאדם עושה כל יום וכל לילה בשוגג. ודעו כי כל אדם שאין לו הכח למהר לעסקו ישתדל שלא לדלג על הזמירות ואם מתרשל מלאומרם בלי סיבה, הוא מאבד הרבה ובה. ואלו שמתחילים לומר הזמירות בשעה שיוצאים מבתיהם והולכים ואומרים אותם ברחוב, עושים מצוה הבאה בעבירה, כי יש לאומרם במקום נקי, ובסימטאות לא יתכן שיהיה נקי. לכן יש ליזהר בזה, ומה טוב להחזיק ספר מעמדות קטן בכיס ולקרות בהם בכל יום ויום, כי הדברים יקרים ומועילים.
ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגזל ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפר לא בתר (לך לך טו, ט-י)
וכדי להבטיח לאברם שכל ארץ כנען תהיה שלו עשה לו סימן הנקרא ברית בין הבתרים. כי כן דרך אלו העושים הסכם ביניהם לקחת בהמה ולבתרה לשני חלקים ולעבור בין הבתרים. וזה סימן שצריכים למלא את מה שהבטיחו האחד לשני שכן בזה נותנים רמז שהם נעשו ידידים בלב ונפש, ושהתם שתי גופות ונשמה אחת שלא נפרדים אלא לאחר המוות.
ויש אומרים כי הדבר נחשב כמו שבועה או חרם שמקבלים עליהם שאם האחד יעבור על הברית יבתרו גופו כבמה הזאת. וכך צוה לו הקב"ה שיקח שלש עגלות שלוש עזים שלושה אילים וכל אחד מאלו יהיה בן ג' שנים, ותור וגוזל (מעם לועז)
ויבוא אל הגר ותהר, ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה (לך לך טז-ד)
וכשנשא אברהם את הגר נכנס ריב גדול וקנאה בין הגר לשרה. כי הגר התעברה בלילה הראשון, ושרי בהיותה יפיפיה אע"פ שהיתה זקנה היו באות כל המלכות בעולם לבקר א6ותה ולראות פניה, ולא היה יום שלא באו. והגר היתה מסיתה אותם ואומרת שרי גברתי אינה טובה כפי שהיא מראה עצמה, ואתם מחזיקות אותה לחסידה ואינה כן כי לא זכתה ללדת בנים בכל השנים שהיתה נשואה לאברם ואילו אני נתעברתי אע"פ שנשא אותי בזקנותו שכן היה כבר בן פ"ה ואע"פ ששרה נצטערה מאד לשמוע דברים כאלו, לא היתה משיבה לה כדי שלא להשוותה עמה.
ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בהיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפט ה' ביני וביניך (לך לך טז-ה)
ישפוט ה' ביני ובינך על הצער שיש לי בגללך משני דברים. משל הדבר לשני בני אדם שהושלכו לכלא. יום אחד עבר המלך דרך אותו רחוב התחיל האחד מצעק ואומר: אדוני המלך! עשה עמי צדקה והוציאני מן הכלא הזה. ריחם עליו המלך ושמע לקול צעקותיו ונתן פקודה ןהוציאו.
ואילו השני לא ידע את שעת הליכתו של המלך וכשראה שהוציאו אותו היה רב עמו ואומר לו: ה' יפרע ממך, שאילו היית אומר הוצא את שנינו הייתי גם אני משתחרר, כי בודאי היתה שעת רצון והיית יכול להוציאני מן השיעבוד הזה. כי בודאי קל יותר לבקש מאת המלך לשחרר שני אנשים בבת אחת מלבקש שישחררם בשני פעמים. כי רק פעם אחת הוא נותן פקודה ונמצא שאתה הגורם שאשאר כאן לעולם. וכך עמך, כשבקשת מאת השי"ת שיתן לך בנים, בקשת רק על עצמך כי כן היה נוסח תפילתך בלשון יחיד כי אמרת הן לי לא נתת זרע, ולכן נולד לך בן ולי לא. אבל אם היית אומר בלשון רבים הן לנו לא נתת זרע, היה הבן הנולד לך יוצא מעמי. והדבר השני שגורם לי צער, שאתה שומע את עלבוני מפי הגר ואתה שותק. (מעם לועז)
ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך. ותענה שרי ותברח מפניה (לך לך טז-ו)
אברם השיב לה ואמר: שפחה זו לרשותך עומדת ואת יכולה להשתעבד בה ולעשות בה כטוב בעיניך, שכן אם העיזה כל כך היא ראויה ליחס זה. ושרי השיבה לו ואמרה אין לי כל תועלת בזה שאתה אומר לי שלאחר שהסכמתי למוסרה לך כאשה שוב אין לי רשות למוכרה ואפילו להשתמש בה כשפחה. כי כך צוה השי"ת, וזה אני מבקשת שלא תראה לה פנים ולא תתייחס אליה ביחס אנושי. ושרי עשתה תחבולות שהגר תהיה לבד כי מנעה אותה מלהיות יחד עם אברם ואף הכתה אותה (בסנדל) בפניה.
ומכאן יש לכם ללמוד שאין לאשה לעשות שום דבר בלי רשות בעלה. וכן אנו רואים ששרי לא רצתה להעניש את הגר בלי רשות אברם. וכן למדים מכאן שאדם חייב לחיות בשלום ובאהבה עם אשתו. שהרי אברם נתן רשות לעשות בהגר בטוב בעיניה אע"פ שהיתה הרה והיתה יקרה בעיניו מאד שהרי היה בן פ"ה שנה, ולא חסך דבר להניח דעתה של שרי ולא רב עמה.
וכך הוכרחה הגר לעזוב את הבית אחרי ששרי נהגה בה קשות הלכה ונדדה למרחקים כאדם השונא חברו, כשמתחרק ממנו הוא מוצא מנוח.
ותענה שרי ותברח מפניה (לך לך טז- ו)
יש לתמוה מדוע עינתה שרה את שפחתה עד שברחה ממנה שכתוצאה מזה אנו סובלים עד היום מבני בניו של ישמעאל?
בכל זאת נענשו שרה ואברהם כי בגלל שרדתה שרה בהגר, ואברהם לא מיחה, עד היום בני ישמעאל אורבים לנו.
ועוד ששרה דיברה כלפי הגר בלשון בזיון שמתחילה אמרה לאברהם "בא נא אל שפחתי", ולא כרחל שאמרה ליעקב "הנה אמתי בלהה בא אליה" (בראשית ל, ג). אמנם אברהם דקדק בלשונו באומרו לשרה "הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך", רמז לה בעיניך היא שפחתך, אבל בעיני אינה כן. (העמק דבר לגאון הנציב)
נמצאנו למדים שצריך להזהר מאוד גם בכבודם של הגוים, ובפרט אם הם זקנים כמו שמסופר בתלמוד (קדושין לג) על רבי יוחנן שהיה קם לפני זקנים ארמיים, אמר כמה הרפתקאות וצרות עברו עליהם, וראו נסים הרבה. קל וחומר שצירך לכבד כל יהודי ויהודי ולהזהר בכבודו, כי אחינו הוא, בני איש אחד אנחנו (לבוש יוסף)
אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים (לך לך יז-ד)
וכך פייס הקב"ה את אברם ואמר לו: עד עכשיו היה שמך ארם כי היית אב של עם ארם נהרים אביהם ופטרונם, אבל מכאן ואילך אמליך אותך על כל העולם, ולא יקרא עוד שמך אברם כי אם אברהם יהיה שמך. כי האות ה"א שאני מוסיף לך חשובה מאוד, ובכך ארבה אותך מאוד.
ודעו שמאז נצטוו הכל לקרוא לו בשם אברהם. וכל הקורא לו אברם עובר על שתי מצוות ה'. האחת שאמר: ולא יקרא עוד שמך אברם והשניה שאמר כי אם אברהם יהיה שמך. ולכן יש לדקדק בתפילת שמו"ע כשאומרים אלהי אברהם ומגן אברהם, לומר השם בבהירות כדי שיכירו שהוא עם ה"א. ואלו המתפללים שמו"ע בשטף עוברי על שתי המצוות בבת אחת. (מעם לועז).
אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים (לך לך יז-ד).
אברהם היה לאב המון גויים, קידש שם שמים בכל אתר ואתר וכמעט לא היה איש שלא מכירו ויודעו ומתקרב על ידו לאמונה בבורא עולם. וכלשון הרמב"ם (פרק א' בהלכות ע"ז) "עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיד שואל היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסובב אותו". ומוסיף הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב') "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולם ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול".
ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים...ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והיית להם לאלהים ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך לדרתם... ונמלתם את בשר ערלתכם...והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם.(לך לך יז- א-יג)
מצוות מילה
הנה כמה הערות על פרשה זו:
מצות מילה היא מצוה מיוחדת במינה, כל יהודי באשר הוא מוכן לקיים מצוה זו, גם כאלה שרחוקים מקיום הדת מקיימים מצוה זו ללא שום התלבטות על אף הצער הנגרם ע"י זה לתינוק שרק עכשיו נולד, וכאילו כל אחד מרגיש שדרך מצוה זו נכנסים לקהל ה'.
מהו התוכן של מצות מילה? ומדוע אברהם היה ראשון שנצטווה במצוה זו, ולא גדולי עולם שקדמו לו כמו נח או אדם הראשון? עוד צריך להבין, מדוע ציוה הקב"ה את אברהם מצות מילה רק כאשר כבר היה זקן, בגיל שמסוכן לקיים מצוה זו? עוד נשאל, מדוע אברהם לא קיים מצות המילה מיוזמתו כפי שנהג בכל התורה כולה?
אמרנו שכל אחד מרגיש שדרך מצוה זו נכנסים לקהל ה'
והנה דבריו של הבית הלוי: "התהלך לפניו והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך", הנה בעיקר מצות מילה חקרו הראשונים ז"ל אם בגדר הסרת החסרון, דהערלה היא מום באדם ובמילה מפרידים את החסרון ממנו, או אם היא הוספת מעלה וקדושה כמו כל מצוות עשה שהם בקום ועשה שהם להוסיף מעלה וקדושה לאומה הישראלית. ובאמת דיש בה שני ענינים אלו יחד... וזהו שאמר הכתוב התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי, אמר לו שני דברים, דמשמעותו של תמים הוא בלא מום ואמר לו שבמילה יוסר ממנו המום של הערלה וטומאתה ויהיה תמים. ואמר עוד ואתנה בריתי ביני וביניכם, דעל ידה יתווסף להם עוד קדושה ומעלה דבה יהיה כריתת ברית בין האומה ובין ה' יתברך שמו, והוא הוספת קדושה...והנראה דנוכל לומר דהני שני בחינות הם בחיתוך ופריעה, דהחיתוך הוא הסרת מעליו הערלה, ובזה מוציא עצמו מכלל הכותים שנקראו ערלים, כי כל הגויים ערלים, ובחיתוך הוא מבדיל עצמו מהם. ואח"כ באה הפריעה, והוא לאות ברית קודש להתקשר ולהתקדש בקדושת ישראל להיות עם אחד. ועל זה אנחנו מברכים בברכות המילה וצאצאיו חתם באות ברית קודש, דהחותם של הברית באה ע"י הפריעה".
שאלנו מהו הטעם והתוכן של מצות מילה?
יש מהמפרשים שפירשו שהמילה היא חק. וז"ל האבן עזרא (בראשית טז, א) "והיה תמים. שלא תשאל למה המילה". וכן פירש הכוזרי (מאמר שלישי אות ז) "אולם הצווים האלוהיים אין לשכלנו מבוא אליהם כלל. גדולה מזאת! השכל מרחיק אותם, ואין הוא מקבלם עליו כי אם כמו שאדם חולה מקבל עליו פקודת הרופא ותרופותיו. הלא תראה כי המילה, עם היותה רחוקה מן ההגיון ועם שאין לה כל מבוא לחוקה החברתית, קיים אותה אברהם". אולם הרמב"ם והאברבנאל כתבו שהסרת הערלה מחלישה תאוות המין. וז"ל האברבנאל "שהסרת הערלה ההיא תחליש כח האבר ויתמעט הפועל הבהמי". עוד פירוש מצאנו בכלי יקר, שהסרת הערלה מביאה לידי טהרת הלב. וז"ל "סתם מילה חיצונית זו לתכלית נכבד, והוא שממנה יוקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו".
ומה תוכן המצווה? הנה דבריו של החינוך (פרשת לך לך מצוה ב) "והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו".
עוד שאלנו מדוע אברהם היה ראשון שנצטווה במצות מילה, ומדוע נצטווה אברהם לקיים מצוה זו בגיל כה מאוחר?
רק את אברהם, ודוקא בגיל זה, ציוה הקב"ה במצוה זאת, להיות הראשון המקיים אותה בכל תולדות ההיסטוריה, למען שלא יהיה לאומות העולם פתחון פה מדוע בחר בו הקב"ה להיות אב המון גויים. משך הקב"ה את תשומת הלב של כל באי העולם ומיקד אותה באברהם בזה שראו אדם זקן מסיר חתיכת עור מקום הערוה (יעויין בילקוט מעם לועז שכתב שאכן נימול אברהם בפרהסיה) מעשה מוזר ביותר! וזה נעשה בכוונה תחילה, להראות לכולם שהוא אכן ראוי בגלל טוהר מידותיו להיות ראש אומות העולם, וכדי שתתפרסם גם מערכת יחסיו המיוחדת עם בורא עולם. והנה לשון הכלי יקר אמר לו הש"י: "יודע אני בך שכבר הנה בריתי אתך כי טהור לב אתה, אמנם לפי שעכשיו אני רוצה לעשותך אב המון גויים צריך אני פתחון פה לכל באי עולם למה אני ממנה אותך אב המון גויים, וזהו לפרסם מעלתך וטוהר לבבך נגד עיני כל העמים ע"י מילה חיצונית זו המעידה על טהרת הלב למען ידעו דורותיכם כי בדין עשיתיך אב המון גויים". זוהי גם כן הסיבה מדוע לא קיים אברהם מצות מילה לפני ציווי ה', כי האבות קיימו התורה כדי להגיע לשלמות, ולתכלית המצוה כבר הגיע אברהם בלעדיה. (אוהל תורה)
ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר (לך לך יז-יב)
ר' שמשון ורטהימר, אשר חי בוינה לפני כמאתים שנה, התפרסם הודות לחכמתו ולמידותיו התרומיות. קיסר הממלכה, ליאופולד, הכיר בחכמתו ומנהו ליועצו הכלכלי. בתוקף תפקידו ידועים היו לר' שמשון סודות המלוכה, והשפעתו בחצר המלך – גדולה היתה.
ר' שמשון נתן דעתו לאחיו היהודים, ובמעמדו הרם פעל רבות לטובתם. הוא לחם בעוז נגד המעלילים והמלעיזים למיניהם, שקמו להתנכל לעם ישראל, ולבד מזאת תמך בכספו בכל נצרך ונזקק.
כפי שארע לא אחת בתולדות היהודים – מעמדו של ר' שמשון בחצר המלוכה עורר את קנאתם ושטנתם של הגויים. בין אותם שונאים היה כומר אחד, אשר הצליח להתקרב אל הקיסר ולרכוש את אמונו. העובדה שהקיסר כה סומך על היהודי היתה לצנינים בעיני הכומר, והוא פעל בתכסיסים שונים להטות את לב הקיסר מעם היהודי.
באחד הימים, בשעה ששוחח הכומר עם הקיסר, פלט לפתע, כאילו לתומו: "היהודי הזה, הממלא תפקידים נכבדים בארמונך, מה שמו? ורטהימר? ובכן, ורטהימר זה – הנאמן הוא לך בלב ובנפש?"
"איזו שאלה!" השיב הקיסר. "אני נותן בו אמון מלא!"
"אמון מלא ביהודי?" תהה הכומר. שהיהודי מרמה אותך".
הקיסר לא הגיב. והכומר המשיך: "יש בידי הוכחות לכך שהיהודי מערים עליך וגונב מכספך: שחדתי אחד מעוזריו, וזה הביא לי העתקים מפנקסי חשבונותיו. היודע אתה, הקיסר, עד כמה עשיר הוא היהודי הזה? עושר אגדי יש לו! ואת הכל בודאי גנב מכספי הממלכה! מציע אני, כי הקיסר ישאל אותו מהו הסכום המדויק של כספו. אם ינקוב בסכום המדויק, זה הרשום בספרי חשבונותיו – אודה גם אני ואומר כי אדם זה, ללא דופי. אך אם הסכום שיאמר, יהיה נמוך מהסכום הנקוב – אות וסימן הוא, כי שקרן הוא וגנב! ואז, אבקש ממך, אדוני הקיסר, למסור את היהודי לידי, ואני אדאג שיקבל את העונש הראוי לו על מעשה רמאות שכזה!"
הקיסר השתכנע והסכים להצעת הכומר, אך הוסיף: "ובכל זאת, בטוח אני, כי אשמותיך חסרות שחר הן!"
"אני לא בטוח בכך", העז הכומר לחלוק על דברי הקיסר. "ומבקש אני, כי אם יוכח ששקר בפי היהודי – ישרפוהו חיים. כדאי להסיק מיד את הכבשן המלכותי, כדי שגזר הדין יבוצע לאתר!"
גם לכך הסכים הקיסר, ולתלינים, מפעילי הכבשן נתנה הוראה להסיקו...
אך עוד הוראה סודית נתן המלך לתלינים: "אם יבוא אליכם אדם, ויהא זה מיועצי הקיסר החשובים ביותר, וישאלכם 'האם מלאתם את הוראת הקיסר' – תפסוהו והטילוהו אל הכבשן הלוהט, בלא לחקור ולדרוש בענין" – זו היתה הוראת הקיסר.
שמח וטוב לב יצא הכומר מעם הקיסר. "סוף סוף עלה בידי להפטר מהיהודי שנוא נפשי!" הרהר בחדוה. בדמיונו ראה את היהודי מוטל בכבשן הלוהט, ואיש אינו נחלץ להצילו...
אך יצא הכומר מלפניו, ור' שמשון הוזמן לבוא אל הקיסר. בהגיעו, פתח הקיסר ושוחח עמו בידידות כימים ימימה. תוך כדי שיחה שאל לפתע הקיסר: "אמור נא לי, ידידי שמשון, השבע רצון אתה ממצבך הכספי?"
"ברוך ה'" השיב היהודי, "אין לי כל סיבה להתלונן" ,מבין אני, אפוא, המשיך הקיסר, כי מקבל אתה שכר הולם עבור שרותיך בארמוני, אם כך,, הוסיף הקיסר להתענין בעדינות, "התוכל לגלות לי מהו סכום הכסף שברשותך? ובכמה מעריך אתה את רכושך?"
השיב ר' שמשון: מבין אני כי הקיסר מצפה לתשובה מדויקת, אך איני מסוגל להשיב על כך ברגע זה, מבלי להתבונן בחשבונותי.
"הו, אינני מתכון לדיוק מופלג של אגורות בודדות..." צחק הקיסר. "כונתי היא, בכמה מעריך אתה את רכושך באופן כללי?"
חשב ר' שמשון רגע קל, ואחר נקב בסכום. היה זה עשירית מהסכום שנרשם בפנקסי החשבונות שהציג הכומר! הקיסר הרגיש, כי הזעם מחלחל בקרבו: "היהודי משקר!" הרהר. ואולם, גם צער מלא את לבו, על שכל השנים העז היהודי לגנוב את דעתו ואת כספו במצח נחושה!
את כל המתחולל בקרבו לא הראה ליהודי, היושב לצדו. "עשה עתה, את אשר אומר לך", פנה הקיסר אל ר' שמשון. "לך אל מקום הכבשן, ושאל את התלינים אם מלאו את הוראותי".
מבלי לחשוד במאומה קם ר' שמשון ופנה למלא את מצות הקיסר. עודו בדרך, והנה נקרה לפניו יהודי ממכריו. פניו של האיש הביעו שמחה גדולה בראותו את ר' שמשון. "שלום עליך, רבי!" קרא בקול. "הן אותך בכבודך ובעצמך מחפש אני מאז שעות הבוקר. לבני הרך מלאו היום שמונה ימים, ועלי לערוך לו ברית מילה. עד עתה לא הצלחתי להשיג מוהל, ואתה – ידוע כמוהל מומחה. בוא נא עימי והכנס את ילדי לבריתו של אברהם אבינו".
לקיים מצוה כה חשובה – לא יכול ר' שמשון לסרב. הוא המשיך ללכת עם אבי התינוק, עד אשר הגיעו לביתו. ובבית, שמחה וצהלה. סוף סוף הגיע המוהל וניתן לגשת לקיום המצווה!
הברית נערכה, גם סעודת המצווה התקיימה ברוב פאר. והנה, חש ר' שמשון כי ראשו כבד ועייפות נוראה יורדת עליו. שכב, אפוא, על אחת הספות שבבית – ונרדם. שעות אחדות ישן שנה עמוקה, ואיש מבני הבית לא העז לעורר את האורח הנכבד משנתו.
במשך היום נודע לכומר כי תכניתו עומדת לצאת אל הפועל. נודע לו כי היועץ היהודי נשלח, בפקודת הקיסר, למצוא את מותו בכבשן האש. עוד סופר לו, כי הקיסר ציוה להחרים את כל רכושו של היהודי. שמחתו של הכומר לא ידעה גבול. "עלי לראות במו עיני את היהודי המושלך אל כבשן האש!".
במרץ רץ הלך אל מקום הכבשן. התלינים קדמו את פניו, והוא שאלם: "האים מלאתם את פקודת הקיסר?" שמעו זאת התלינים והשיבו: "לך אנחנו מחכים!" ובטרם קלט הכומר את המתרחש, תפסוהו ידים אמיצות והוא הושלך לכבשן...
בחצות הליל נעור ר' שמשון משנתו. מבוהל היה: בשל השנה העמוקה שבה שקע נאלץ לדחות את בצוע שליחותו של המלך!
הוא פנה אל ביתו, ושם קבלוהו בני הבית בפנים נפולות ומודאגות: בפקודת הקיסר הוחרם לפתע פתאום כל רכושם, ומי יודע אילו סכנות עדיין צפויות להם...
ר' שמשון לא נתפס להרהורים עגומים. משהאיר היום שם פעמיו לכבשן, למלא את מצוות המלך. "האם מלאתם את מצוות המלך?" שאל את התלינים, בדיוק כפי שהורה לו המלך.
"כן", השיבו הללו. "השלכנו את הכומר לכבשן, והוא נשרף חיים".
מכאן המשיך ר' שמשון אל ארמון הקיסר. הקיסר בראותו את היהודי, בהה לעברו בתדהמה: היתכן כי היהודי קם מקברו? נבהל. אך הנה הגיעו לאזניו דבריו של ר' שמשון: "מפאת סיבה בלתי צפויה נאלצתי לדחות את בצוע פקודת המלך להיום. אך האיר השחר הלכתי לכבשן, ושם אמרו לי כי אמנם נתמלאה פקודת המלך, והכומר הושלך לאש, כפי שצוה המלך".
"ואולם, רצוני לשאול שאלה נוספת", המשיך ר' שמשון, "שאלה הנוגעת בי עצמי: מדוע ציוה הקיסר להחרים את כל רכושי, אשר השגתיו ביושר, בעמל כפי?"
לתדהמתו של ר' שמשון, פרץ הקיסר בצחוק רם, וסיפר לו את כל השתלשלות הענינים. "מבין אני כי אדם ישר ונקי כפיים אתה", סיים הקיסר, "וה' אלקיך הצילך ממות, אשר לא היית ראוי לו!"
עד מהרה נערכה בדיקה, והתברר כי אותם פנקסי חשבונות, שהיו, לדברי הכומר, הוכחה לתרמיתו של היהודי – לא היו אלא מעשה זיוף.
"במה אוכל לפצותך על עגמת הנפש שנגרמה לך?" שאל הקיסר את יועצו היהודי.
ור' שמשון השיב: "אם יועיל הקיסר לבנות בוינה העיר בית כנסת גדול, בו יוכלו להתפלל היהודים לפני קונם – יהיה זה הפצוי הגדול ביותר!"
הקיסר הסכים, וכעבור זמן התנשא על תילו בית כנסת גדול, שנודע בשם "בית הכנסת של ר' שמשון". (מעשיהם של צדיקים)
ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו' וימל את בשר ערלתם וגו' ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו את שר ערלתו (לך לך יז, כג-כד)
ובשנת אלפים מ"ז ליצירה, בזמן שהיה אברהם בן צ"ט שנה בעשרה לחודש תשרי שהוא יום הכיפורים, באותו יום בבוקר נימול אברהם. וכך היה הדבר בהיותו חושש שאם ימול עצמו בלילה, יאמרו הבריות אילו ידענו מה שהוא עומד לעשות לא היינו מניחים לו לעשות כן, ולכן קיים המצוה הזאת בפרהסיא לעין כל. ומל עצמו במו ידיו, והיה לו כאב גדול מפני שהיה זקן. והקב"ה סייע לו כדי ששכרו יהיה כפול וי"א ששם בן נח מל אותו ואת ישמעאל. וי"א שבשעה שלקח הסכין למול עצמו רעדה ידו לכן אומר הכתוב וכרות עמו הברית ר"ל שהקב"ה עצמו היה המוהל, שהחזיק בידו כדי לעודדו ודעו כי אברהם נצטוה רק על המילה ולא על הפריעה כי הפריעה נתחדשה בזמנו של יהושע, ובכל זאת קיים אברהם גם את הפריעה.
המפתן באהל ישמעאל
ויהי היום ויאמר אברהם אל שרה אשתו הנה עברו שלוש שנים מיום צאת ישמעאל בני מביתו וישב במדבר, על כן אלכה לי אליו וראיתי את שלומו. ותצו שרה ויחבשו לאברהם את גמלו, וירכב המדברה ויבוא עד לפני אהל ישמעאל. וישמעאל לא היה בעת ההיא בביתו, כי הלך הוא ואמו להביא תפוחים ורימונים ותמרים וירא אברהם את אשת ישמעאל יושבת בפתח האהל ויברך אותה בשלם ולא ענתה אותו האשה דבר ולא שתה אלו לב. ויאמר אברהם איה אישך? ותען ותאמר איננו בביתו, כי הלך בדרך ויוסף אברהם לדבר אליה ויאמר הואילי, בתי, ותני לי מעט מים כי צמאתי! ותען האשה בקצף לאמור אין לחם ואין מים...סור לך מזה! ותבוא האשה האהלה ותקלל את ילדיה ותכם ותחרף גם את ישמעאל אישה. ויקרא לה אברהם שנית ויאמר עשי נא עמדי חסד ושמעי את הדבר אשר אנכי מדבר אליך. וירכו דברי אברהם הטובים את לב האשה הקשה ותצא ותאמר דבר כי שומעת אנכי! ויאמר אברהם כשוב ישמעאל אישך מדרכו ואמרת אליו לאמור בא הנה איש זקן מארץ כנען וישאל לך וירא כי אינם ויאמר הגידי לישמעאל הסר את המפתן הרע אשר באהלך ושמת תחתיו מפתן אחר הטוב ממנו!....
ויכל אברהם לדבר ויפן וירכב לדרכו. וישמעאל שב מדרכו ותגד לו אשתו את דברי אברהם ויבן ישמעאל כי לא טובה אשתו בעיני אביו הזקן, ויקחנה וירכיבה על החמור וישלח אותה בשלום אל אביה וילך ויקח לו אשה אחרת. ויהי מקץ שלוש שנים ויבוא אברהם שנית המדברה לראות את שלום ישמעאל בנו. ויהי כבואו עד לפני האהל ותצא אשת ישמעאל לקראתו ותברכהו.ויאמר אברהם הגידי נא לי בתי, איה ישמעאל אישך? ותען ותאמר איננו באהל כי הלך לצוד ציד. ותוסף האשה לדבר אל אברהם ותאמר סורה נא אדוני האהלה ונחת ושתית ואכלת ככל אות נפשך. וימאן אברהם ויאמר ברוכה את בתי, לה'! אולם לא אוכל ולא אשתה, כי ממהר אנכי לשוב לביתי ותצר בו האשה מאוד וירד אברהם מעל גמלו ויבוא האהלה ויאכל וישת, וייטב את לבו ויכל לאכול ויקם ויתפלל אל ה' לאמור אנא, ה' מלא נא את האהל הזה טוב! וישמע ה' לקול אברהם ויברך את בית ישמעאל כדבר אברהם, ואל פטימה אשת ישמעאל אמר כאשר ישוב ישמעאל אישך ואמרת אליו כדברים האלה: בא הלום איש זקן מארץ כנען וישאל לך וירא כי אינם ויאמר לי כה תאמרי לישמעאל טוב המפתן החדש אשר שמת באהלך אל תסירהו ממקומו כי לכבוד הוא לך! ויש ישמעאל לביתו ותגד לו אשתו את כל הדברים האלה ויאמר בלבו יהיה שם אבי מבורך, כי לא עזב את חסדו אתי ולא שכחני עד היום הזה!
פרשת לך לך - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א
ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר הראך (לך לך יב-א)
ה’ יתברך ציוה את אברהם אבינו ע"ה שיעזוב את ארצו, מקום מולדתו ובית אביו, משום שגלוי וידוע לפניו שבסופו של דבר תרח ישב בחרן (אבן עזרא).
והסיבה לכך על דרך שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם ידור אדם בשכונת ארעי ולא בעיר עם רשעים. לכן למרות שאברהם אבינו כבר הכיר את בוראו, בכל זאת אם יגור בסביבה של רשעים יש חשש שמא ירד ברוחניות, וכשיש חשש לקלקול יש להתרחק אף מבני המשפחה (אור החיים הקדוש).
אמרו רבותינו בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו (אבות ה, ג). ו"לך לך מארצך" וכו’ הוא אחד מהנסיונות. ולכאורה יש להבין איזה ניסיון זה, והרי אם יאמרו לאדם הפשוט ביותר שחשוך בנים הדר בחוץ לארץ שיסע לארץ ישראל שיש שם פרופסור גדול המומחה בטיפול וריפוי עקרות ודאי שיסע ברצון ובשמחה לארץ ישראל, וכל שכן אם יובטח לו שירות רפואי חינם ועליהם כל מחסוריו והוצאותיו. וכאן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח לאברהם שכאשר יסע לשם יזכה להיות גוי גדול, וגם יתברך בעושר וכבוד ואם כן איזה נסיון הוא זה?
התירוץ הוא שבדבר הזה עצמו התבטא הניסיון: האם יקיים אברהם צווי ה’ יתברך בגלל הנאתו וטובתו או בגלל ציוויו של ה’ יתברך. ואמר הכתוב "וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה’" ללמדך שאברהם הלך רק משום שה’ אמר לו ולא משום נגיעות אישיות שלו, הרי שבודאי נסיון גדול מאוד הוא לצמצם את המחשבה שהמטרה תהיה רק משום צווי ה’ יתברך ולא משום הבטחות גשמיות (אור"ח הקדוש לוקט מלבוש יוסף)
ויאמר אל אברהם לך לך (לך לך יב-א)
"לך לך" להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול. כאן אין אתה זוכה לבנים. ועוד, שאודיע טבעך בעולם. (רשי)
לכאורה, הרי בין אותם עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו נמצא הניסיון "לך לך" וא"כ קשה, דאיזה ניסיון הוא זה שבשעה שמבטיחים לו שלמקום שאליו יגיע יזכה לבנים וממון, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע וכו’ דבר שכרגע אינו זוכה לו?
מסביר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר":
אברם הלך בגלל ציווי ה’ יתברך ולא בגלל ההבטחות שהובטחו לו כמו שנאמר "וילך אברם כאשר דבר אליו ה’".
אפשר להסביר זאת בדוגמא: יש מצווה לצום ביום כיפור שבעשרה בתשרי ויש מצווה לאכול הרבה בתשעה בתשרי. ודאי שלצום ביום כיפור לשם שמים אין בכך כמעט כל קושי. אני רגילים ב"ה שעם ישראל כמעט כולם מקיימים ציווי זה ובוודאי שהאדם צם לשם שמים כי הרי יכול לאכול במקום שלא יראו אותו. אבל בשעה שהאדם אוכל בתשעה בתשרי ונהנה מהמאכלים ודאי שיותר קשה לכוון לשם שמים. זה הכלל: ככל שההנאה קיימת במצווה קשה לכוון לשם שמים. לכן הניסיון אצל אברהם היה גדול ביותר כיוון שהייתה לו הנאה מהמצווה ובכל זאת לא הלך בגלל ההנאה אלא הלך בגלל הציווי.
ואעשך לגוי גדול ואברכם ואגדלה שמך (לך לך יב-ב)
מצינו בגמרא כי כל הקורא לאברהם "אברם" עובר על עשה, ואילו ליעקב מותר לקרוא יעקב, אף על פי שציווה השם יתברך לקראו בשם ישראל (ברכות יג).
ובאמת מה טעמו של דבר?
הנה שמות האבות "אברהם יצחק יעקב" מכילים שלש עשרה אותיות, כמנין "אחד" כלומר, שהם הכריזו בעולם על אחדות האלהים. גם שמות האמהות "שרה רבקה רחל לאה" מכילים שלש עשרה אותיות. ביחד זה עולה לעשרים ושש אותיות, כמנן השם "הויה".
אם כן, משנהיה חייבים לקרוא ליעקב ישראל, הרי יעלה המספר לארבע עשרה אותיות ולא יהיה זה כמנין "אחד" וכמנין "הויה", לפיכך חייב השם יעקב להשאר כמקודם.
כל זה בא רק מתוך שנתגדל השם "אברם" ל"אברהם", בתוספת אות אחת אבל אילו נשאר "אברם"
כמקודם, הרי מן ההכרח היה להגדיל שמו של יעקב ל"ישראל", כדי להשלים את מנין האותיות הדרוש.
וזהו פשוטו של דבר "ואגדלה שמך" מ"אברם" ל"אברהם", ו"זה שאומרים אלהי יעקב" שכן אלמלי אמרו ישראל, לא היה שמך יכול להתגדל ועל כרחו היה נשאר "אברם" כמקודם...(הה"’ק מהר"ש מאוסטרופולי ז’’ל לוקט ממעינה של תורה)
והיה ברכה (לך לך יב-ב)
בך חותמין ולא בהם. (רש"י)
נאמר במשנה: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות פ"א מ"ב).
שלושת עמודי עולם אלה הם כנגד שלושת האבות. אברהם היה גמילות חסד יצחק עבודה, שהקריב עצמו קרבן לה’ יעקב – התורה, שהרי היה "איש תם יושב אהלים", באהלי תורה.
בדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח תתמעטנה התורה והעבודה, ולא יגאלו ישראל אלא בזכות צדקה וגמילות חסדים, כמו שאמר הכתוב: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א-כז).
וזהו הרמז בדברי רש"י: "בך חותמין" חתימת הגלות, כלומר סיומה תהיה רק "בך" – בגלל מידת גמילות חסד שבך שכן לדאבון הלב תהיינה התורה והעבודה במידה מועטת ביותר... (אהל תורה לוקט ממעינה של תורה)
ואת הנפש אשר עשו בחרן (לך לך יב-ה)
אשר עשו בחרן - שהכניסו תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת את הנשים (רש"י)
נביא במסגרת זו כמה סיפורים על קירובם לתורה של צעירים שברבות הימים הפכו לגדולי תורה ויראה.
כשנפגש רבי יצחק בלאזר בפעם הראשונה עם רבי יוסף יוזל הורוביץ הסבא מנובהרדוק, שאלו ר’ יצחק בלאזר לאן הוא נוסע? ר’ יוסף יוזל ענה שהוא נוסע ללייפציג לרגל מסחרו.
הוסיף ר’ יצחק בלאזר לשאול: ומה בדבר חובת האדם, לימוד התורה? ענה לו ר’ יוסף יוזל שהוא מטפל באשה וששה בנים וללא פרנסה ועם מה חיים?
על כך ענה לו רבי יצחק בלאזר, תוך כדי דיבור בנעימת התבוננות , "און מיט וואס שטארבט מען?" (ועם מה מתים?). דברי רבי יצחק בלאזר נכנסו וחלחלו בלבו של רבי יוסף יוזל ומשעה זו ואילך היה לו נוקף וחרד ממש, וניצוץ זה הפך לשלהבת שאליה התמסר רבי יוסף יוזל כל ימי חייו. (המאורות הגדולים, לוקט ממורשת אבות)
אלמנה צעירה, מטופלת ביתומים רבים, היתגוררה בעירו של רבי שמואל. פרה חולבת היתה לה, לאשה, וממכירת חלבה פרנסה האלמנה את משפחתה.
באחד הימים ארע דבר נורא: הפרה צנחה ארצה ונפחה נשמתה! כסף על מנת לקנות פרה חדשה לא היה לה, לאלמנה. לפיכך נשארה המשפחה האומללה ללא מקור מחיה.
הדבר הגיע לאזני יהודי בשם שמואל והרעיד את נימי נפשו. הוא לא נח ולא שקט עד אשר השיג את הסכום הדרוש וקנה פרה חדשה בעבור האלמנה והיתומים.
המצוה שקים - השבת מטה הלחם למשפחה בישראל, מלאה את לבו של הצדיק שמחה אין קץ. וימים רבים לאחר המאורע היה מתענין ודורש בפרנסתה של האלמנה המרוצה היא מן הפרה. היה מבקש לדעת, השורה ברכה בתנובת החלב? הבאים לקוחות רבים לקנות חלב? ועוד כהנה וכהנה שאלות, שכולן התענינות בגורל האלמנה והיתומים.
באחד הימים כששאל רבי שמואל כמנהגו על אודות הפרה, פנתה אליו בתו היחידה, הצדקת מלכה ע"ה. "אבא", כך אמרה, "זה נכון שיש מצוה חשובה לתמוך באלמנה וביתומים, אך אותה אלמנה ואותם יתומים, שעליהם אתה מדבר, מצבם רחוק מלהיות נורא ואיום. מדוע איפוא, אבא, מרעיש אתה עולמות סביב הפרה שקנית, כאילו המדובר במצוה חשובה, העומדת ברומו של עולם?"
שמע אדון שמואל את דברי בתו, והשיב לה במשל: "מעשה באדם שפרנסתו היתה מכירת צמר ועורות כבשים. נסע האיש בעגלתו העמוסה ליריד המתקים בעיר פולטבה. בדרכו התכון ללון באכסניה על אם הדרך. כשראה האכסנאי את העגלה העמוסה בצמר ובעורות, חפץ לקנות פסת עור קטנה על מנת לתפור ממנה כובע לראשו. אך הסוחר, ששמע את הבקשה, צחק בלבו. "אני, הסוחר הגדול, אתעסק בעסקה פעוטה שכזו?" ובקול אמר לאכסנאי: "ראה, הן זוהי טרחה מרובה לפרוק את כל חבילותי על מנת למכור לך פסת עור קטנה, שכמעט אינה מביאה לי רווחים..." שתק בעל האכסניה ולא אמר מאומה, מי הוא שיטריח, בגלל הכובע שלו, את הסוחר הדגול??
"בבוקר, לאחר שהחליף כח, המשיך הסוחר בדרכו אל היריד. אך שם נכונה לו אכזבה.
מסיבה כלשהיא, בלתי נראית לעין, כלל לא הצליח למכור את סחורתו! אמנם היו אנשים
שהתעכבו ליד עגלתו ובחנו את העורות - אך איש מהם לא ביקש לקנות! בתום ימי היריד, מצא עצמו הסוחר מעמיס את כל סחורתו על העגלה. כפי שהגיע לפולטבה, כן יצא ממנה, מאומה לא נגרע מסחורתו. "בדרכו אל עיר מגוריו שוב עבר ליד אותה אכסניה בה לן בדרך אל היריד. גם עתה ביקש להנפש קמעה. כשהתקרבה עגלתו אל פתח בית האכסניה, ראה את האכסנאי לנגד עיניו.
’הו, אדוני’, פנה אליו בנימוס, ’הן ביקשת לקנות אצלי עור לתפירת כובע. אם כן, המתן רגע ואפרוק את חבילותי, ואז תוכל לבחור את העור המבוקש!’
"לשמע דבריו של הסוחר הסתמנה הבעת פליאה על פני משרתו. ’אדוני’, לחש, ’רצוני לשאלך דבר מה: מדוע כשהיינו פה בפעם הקודמת והאכסנאי ביקש לקנות פיסת עור, סרבת לפרוק את החבילות למלא את בקשתו, ואילו עכשיו באת אתה אליו והצעת לו לקנות, מבלי שהוא ביקש?!’
"לכך היתה תשובה מן המוכן בפיו של הסוחר: ’האינך מבין? בדרכי אל היריד קויתי למכור את כל סחורתי ביריד, ולכן לא רציתי להטריח עצמי סביב מכירת פיסת עור קטנה. אך שונה המצב כעת: ביריד לא הצלחתי למכור מאומה, וכל תקוותי התנפצו ועתה, מנסה אני להרויח אפילו את המכירה הקטנה הזו...’"
אדון שמואל הפנה מבטו לעבר בתו: "את, בתי, עדין רכה בשנים וחיים ארוכים משתרעים לפניך עוד תספיקי למלא את ימיך ושנותיך במצוות ובמעשים טובים לרוב. כן, בתי, עוד תספיקי לעשות ב’יריד’ הרבה ’עסקים’ מצליחים וגדולים... אך אני - אני אדם זקן שחזרתי בתשובה בסוף ימי, נמצא אני בדרכי חזרה הביתה. ב’יריד’ לא הצלחתי לעשות מאומה, ביריד החיים לא צברתי מצוות ומעשים טובים די הצורך. ולכן עתה, בהיותי בדרך הביתה, משתדל אני לאגור כל מצוה המזדמנת לי. כל מצוה ומעט טוב נחשבת עתה בעיני כ’מציאה’ ושש אני עליה כמוצא שלל רב. ואת, בתי, עודך שואלת מדוע מרעיש אני עולמות בגלל פרה אחת?"
ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען (נח יב-ה)
ומכאן אנו למדים שכל המלמד את חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. כי הוא מביאו לחיי העולם הבא.
וכך הצטרפו כל הגרים לאברם והיו שיירה גדולה שהיו הולכים עמו בכל עיר שהיה הולך לשם.
קדושים תהיו כלומר בלשון רבים שלא תשב סגור בבית ותקדש את עצמך בלבד כי נאמר שצריך להתקדש ברבים יחד עם הציבור, ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים שנאמר: ושיננת לבנך...ודיברת בם...ועוד נאמר בפרי אבות כל מי שלומד על מנת ללמוד מעלים בידו לילמוד וללמד ובמיוחד היום שהדור חשוך צריך למסור את הנפש משל לאדם שרואה יהודי הולך וטובע בנהר עלינו לחפש אחרי אנשים היודעים לשחות בעומק המים,שמצוה להצילו ואפילו שיעלה הרבה דמים כדי שלא לעבור על לאו מהתורה לא תעמוד על דם רעך, כדאיתא בחושן משפט (סימן תכ"ו) כך לעניננו צריכים לחפש אחרי דרשנים גדולים ויראי שמים היודעים למשוך לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ופשוט גם אם רואה את חברו שחלה במחלה מסוכנת ומרוב חולשה רוצה לאכול דברים הגורמים למות חס ושלום, חייבים אנחנו בכל כוחנו למנעו מלאכול,אותו הדבר לדאבונו שבדורנו ירדה חלישת דעתם של הרבה אנשים מרוב טרדתם בהבלי הזמן נשתכח מהם תורת ה’ אשר הם חייבים בקיום המצוות, ועל ידי טרדתם אין להם זמן לעיין בספר,לאט לאט הולכת הנשמה ומתרחקת מהקדושה ונכרתת נפשם מארץ החיים, ובודאי אסור לנו להתעצל, צריכים אנו להזדרז ולקיים מצוות ה’ ולהציל אותם,ועל ידי כן לא יהיה חרון אף בעולם כי הקדוש ברוך הוא מאריך אפו,אבל לבסוף גובה ממנו לכן אמר קדושים תהיו אפילו שיעלה לכם דמים (כסף). (אהבת חיים)
ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (נח יב-יא)
עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם (רש"י)
וכי רק עכשיו הכיר ביופיה? הרי חי איתה כל כך הרבה שנים. ואיך יתכן שכל השנים הללו לא הכיר ביופיה? האם עד עכשיו לא ידע ששרה היא אחת מארבע הנשים היפות בעולם? הרי מדובר באשתו. ויתכן אף לשאול מהאמור באבות "שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם" ואחד מהם "אשה נאה", אם כן הרחבת דעתו וגדולתו יתכן שבאה לו גם מצד יופיה של שרה?
אלא אומר ה"בן איש חי" בספרו "אדרת אליהו" הרואה אשה יפה ייתכנו שתי אפשריות א. יופיה הטבעי ב. שמייפה עצמה בתמרוקין ובתכשיטים.
דבר זה המבחן שלו יהיה כאשר תלך היא בדרך ארוכה יומים שלושה ולא תתקשט, אז נדע האם זה טבעי או שנראית לא כ"כ טוב כיון שלא התקשטה. כמובן שאם יישאר בה הידור ויופי למרות הדרך נוכל לדעת שיופי זה הוא טבעי.
והנה אברהם ושרה כאשר יצאו למצרים והלכו בדרך זמן רב וראה אברהם עוצם יופיה כי רב הוא מאוד ולא נשתנה כלל, בזה הכיר שכל יופיה הוא מצד עצמה ולא מכוח הקישוטין.
ועל זה נאמר "ויהי כאשר הקריב מצרימה" כאשר התקרב כבר למצרים ראה ששרה יפה כלבנה לכן אמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" מצד עצמך.
ובזה יובן לשון הפסוק "ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאוד" לכאורה תיבת "היא" מיותרת. ניתן היה לומר "יפה מאוד"? נוספה המלה "היא" שמצד עצמה יפה היא ולא מצד קישוטיה.
ועם כל זאת ידע אברהם למרות שמצד עצמה הייתה יפה עד מאוד ידע לשמור על צניעות שבשניהם. היופי הוא לא סתירה לשמירה על צניעות אלא ההיפך "כל כבודה בת מלך פנימה". (אור דניאל)
אמרי נא אחותי את (נח יב-יג)
איתא במדרש פליאה מכאן ששוחטין לחולה בשבת ע"כ, והדברים סתומים ובספר כתב סופר כתב בזה שני ביאורים נחמדים, וזה לשונו שם:
אמרי נא אחותי את וכו’ שמעתי דאיתא במדרש פליאה מכאן ששוחטין לחולה בשבת והוא תמוה ונ"ל כי אפשר לומר וחי בהם ולא שימות, שהוא בעצמו מותר לחלל שבת להציל נפשו שנאמר פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה אבל מנ"ל שמותר לאחר לשחוט לחולה כדי להצילו ולהחיותו, אלא דיש להוכיח זה מדאמר אברהם לשרה, אמרי נא אחותי את שלא יאמרו אשתו היא והרגו אותי ואותך יחיו, ואם הרגו אותו לא היתה היא באיסור אשת איש, ועכשיו שתאמר אחותי היא ולא יהרגוהו ותהיה באיסור אשת איש, שמע מינה שמותרת לעשות איסור כדי להצילו ממות והן דברי המדרש מכאן ששוחטין לחולה בשבת כנ"ל משום פיקוח נפש (קול יהודה)
ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך (לך לך יב, יא-יג)
יופיה של שרי ידוע ובהיות שבמצרים לא הורגלו לראות אשה יפה, כי כולם היו שחורים ומכוערים שהרי הם אחיהם של בני כוש, ודאי הדבר שבעיניהם תיראה שרה יפה פעמיים מכפי שהיא באמת. והיה אברם חושש שאם כך יהיה יהרגו אותה ויקחו אותה. כי ידע שיאן בהם יראת ה’, לכן עשה שתי תחבולות כדי להצילה האחת שהצניע אותה בתוך תיבה וכיסה אותה יפה בתוך החפצים כדי שלא יראו אותה המצרי בשעה שתיכנס לעיר מצרים. ולפי שהם עלולים לפתוח את התיבה, או בשהותם במצרים במשך הזמן עלולים הם לראות פניה, כי בודאי אי אפשר להחזיק אותה סגורה כל הזמן, לכן עשה תחבולה אחרת הוא ציוה לשרה שתאמר כי היא אחותו של אברם. וכן ציוה הדבר הזה ללוט בן אחיו ולשאר האנשים שהלכו עמו למצרים, כי בשעה שהמצרים ישאלו על שרי, יאמרו כי היא אחותו של אברהם. ומפני שהיה חושש שמא תשכח כי היא רגילה תמיד לקרוא לו אדוני, כמו שהיו רגילות הנשים באותם הימים לקרוא לבעליהם כשהן היו מדברות אודותם, לכן ביקש ממנה אברם כי ברגע שהם יצאו לדרך, תתחיל לקרוא לו אחי, כדי שפיה יתרגל לכך ולא תבוא לידי טעות. ולכן אומר הכתוב: אמרי נא אחותי את כלומר: מעכשיו התחילי לכנות אותי אחי.
ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה (לך לך יב, יד-טו)
אבל משנכנסו למצרים בא המוכס כדי לגבות את דמי המכס ושאל על אותה התיבה מה יש בפנים. כי נראה היה שהיא מלאה וגדושה סחורה, הסכים אברם לשלם מכס כל כמה שהם רוצים. אמר לו המוכס: והרי יתכן שהתיבה מלאה כלי זהב שהמכס על כך גבוה מאד. הסכים אברם לפרוע לו המר המוכס: ושמא התיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות. הסכים אברם גם לכך. אבל בראות המוכס שאברם מסכים על כל מחיר אמר המוכס: יתכן שיש בתיבה אבנים טובות ומרגליות יקרות ערך כאילו שאין ערוך להם. ובלי לראותם אי אפשר לעמוד על שוויים. ויתכן שיש איזה שודד בתוך התיבה. ולכן אמר כי אינו יכול להניחו לפני שהוא פותח, כטי יש הכרח לראות איזו סחורה יש לו בפנים. וכך פתחו תיבה זו בכח. ובינתים החשיך היום, וניכר היה זיו פניה שהיה רב. וכך נטוש ריב ביניהם, כי כל אחד הבטיח הרבה כסף ללקיחתה. וכן אומר הכתוב: ותוקח האשה בית פרעה, כלומר הם היו נושאי ונותנים ביניהם כדי לקחתה. וכשלא באו לעמק השווה אמרו ביניהם: מאחר שהיא כ"כ יקרה, ראויה היא שנביאה לבית פרעה מלך מצרים כי הדיוט אינו ראוי לקחתה.
ויש לשאול והרי מוטב היה אילו היה אומר אברם שהיא אשתו, ובכך היו מסתלקים ממנו, כי איש אינו מעיז ליקח אשה נשואה. ואם היה אחד מעיז פניו היה אברם יכול לתבוע אותו לדין על כך. ואילו כשאמר שהיא אחותו, הרי כל אחד יכול לקחתה, ואם הוא מסרב הרי כולם הופכים להיות לו לאויבים.
ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה בין בית אל ובין העי. (לך לך יג, ב-ג)
וילך למסעיו: בחזרתו פרע הקפותיו (רש"י)
לכאורה, קשה להבין, כיצד יצא אברהם אבינו לדרכו בלי ממון ובלי צידה, עד שיהיה זקוק להלוואות והקפות? ועוד, מי זה היה מוכן להלוות ולהקיף לו לנודד זר?
ברם, כוונה אחרת טמונה בזה.
בעת שהיה אברהם אבינו הולך בדרכים, היה מפרסם ברבים את שם שמים ומכריז על מציאותו של אל אחד ויחיד, בורא שמים וארץ, אשר אותו צריך כל אדם לעבוד, וכך היה מכניס אנשים רבים תחת כנפי השכינה. ואולם לא כל האנשים האמינו לו, כי היו רבים ששאלו אם אמנם אמת הדבר אשר אברהם אומר, מדוע איפוא מניח הבורא לעבדו הנאמן אברהם להיות נע ונד על פני האדמה ואיננו נותן לו בשכרו מנוחה ושלווה? מובן, כי על שאלה זו זו נשאר אברהם חייב תשובה... שהרי באמת לא היו אלא אלא נסיונות בלבד. אלה היו החובות, ה"הקפות", אשר נתחייב אברהם במסעיו. ורק בחזרתו, לאחר שכבר נתפרסם הנס שעשה השם יתברך לאברהם במצרים, שהביא על המצרי "נגעים גדולים" והם שילחו את אברהם ואת שרה אשתו ברכוש גדול "ואברהם היה כבד במקנה בכסף ובזהב" אזי פרע את כל חובותיו "והקפותיו" שנשאר חייב מקודם עתה כבר היתה תשובה בפניו לשאלתם הקודמת.... (מעיינה של תורה)
ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז ישב בארץ (לך לך יג-ד)
ואע"פ שהיו אברם ולוט דוד ובן אח, והיה להם מקנה רב, והיה להם צער להיות יחד, בכל זאת לא יפרד ממנו אברם. אבל לוט שהיה רשע, וכן רועיו רשעים היו לכן נטוש ריב גדול ביניהם. אברם ושרה היו עקרים שלא היו ראויים לילד. וכן כתבנו שם שאחת הברכות של אברם היתה שבניו עתידים לרשות את ארץ כנען. ולפי שרועי לוט רשעים היו והיו רועים בשדות אחרים ולא נחשב בעיניהם גזל. כי טענו מאחר שהקב"ה הבטיח לאברם את ארץ כנען, ואברם כבר זקן ואין לו בנים, ובעיניהם לא נראה שהקב"ה ישנה המזל בגללו. וכשם שאין הפרדה יולדת גם הוא לא ילד, כי אין הקב"ה משנה הטבע. הרי למחר כשימות אברם עתיד לוט לרשת אותו כי אין לו יורש אחר, נמצא כי כל הארץ שייכת לנו, ואנו יכולים לרעות צאננו בכל מקום שנחפוץ (מעם לועז)
וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’ וילך אתו לוט, לוט זה היצר הרע כמובא בזהר הקדוש ולא עזב את אברהם, אלא שבכל מקום שאברהם היה הולך היה היצר הרע רודף אחריו. ויאמר אברם אל לוט הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי. כלומר אם האדם עוזב כל הטרדות שיש לו ושיכול להשיג, ורודף רק אחרי התורה ומסתפק במועט פרנסה כדי שיהיה פנוי לתורה, כמו שאמרו רבותינו אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש, כי למוד התורה מסוגל להכניע את היצר הרע, אבל אם האדם להוט אחר ממון וכיוצא דבר זה קשה מאד.
ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי. אברם זה הנשמה ולוט זה היצר הרע, אומרת הנשמה אל נא תהי מריבה בין הנשמה ובין הגוף העכור, כי אנשים אחים אנחנו, נהיינו אחים ושנינו גרים ביחד, והאחד בלעדי השני אינו יכול להתקיים, ולכן אל תצער אותי יותר מידי, הלא כל הארץ לפניך רצה לומר הלא כל הזמן הוא לפנים לאכול, לשתות, לטייל לפטפט, לישון, ולעבוד, ואני מבקשת הפרד נא מעלי שהנשמה מתחננת ליצר הרע שיעזבנה דוקא בשעת התפילה וכל שכן בשעת נפילת אפים (נ"א נוטריקון נפילת אפים) כי צריך האדם להשתדל בנפילת אפים לומר מילה במילה, לאט לאט, כי במזמור זה יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר הקדוש. וכל מי שמכוון במזמור זה בפרוש המילים ולא יחשוב בשעת אמירת מזמור זה מחשבות אחרות, זהו רפואת גופו ונפשו, ונצול מדינה של גיהנום, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, על הפסוק לדוד אליך ה’ נפשי אשא, (אש"א) נוטריקון אכילה, שתיה, אשה, רצה לומר שאין אדם חוטא אלא בשלושה דברים אלו ואנחנו באים לתקן עוונותינו ועוונות אבותינו באמירת מזמור זה והיצר הרע אינו מניח לנו.
אדם הראשון פגם באכילה שאכל מעץ הדעת, נח פגם בשתיה שנאמר וישת מן היין וישכר. ובני ישראל חטאו עם בנות מואב. וזה שאומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נ"א מעלי בשעת נפילת אפים כי אני רוצה לתקן את שלוש העברות שנעשו על ידי אכילה ושתיה ואשה הרמוזים במילת אש"א.
נמצא שנפילת אפים מסוגלת לתקן את מה שקלקלנו, ולכן יזהר האדם שלא למד במזמור זה, ולא לדלג, ולא להבליע אותיות, ויסתכל בסדור, וזה סגולה נפלאה לכפרת עוונות. ושמעתי מפי חכם ו צדיק אחד שבנפילת אפים יש כח לכפר אפילו על נדנוד עבירה חס וחלילה, ודוקא יזהר כמו שאמרנו לומר מילה במילה ולאט לאט, ולחשוב על מה שמוציא מפיו, וכבר ידוע ומפורסם המעשה שהיה ברבי מאיר חברו של רבי יהודה. ועוד, אמירת נפילת אפים שומר ומציל את האדם מעניני ניאוף וכדומה שלא יכשל בהם, כמו שמצינו בצדיקים גדולים שבא לידם עניני ניאוף וניצולו מהם. (אהבת חיים)
אמר השי"ת: אני אוהב את הגרים וי לזה שבא להרוג את אברם שהוא אב המון גויים, וי לו שסופו למות. והדבר דומה לאותו מעשה שאירע ביהודי אחד מארץ ישראל שהלך לחוץ לארץ ל איזה הכרח, והניח את בנו ללמוד בא"י, כשהגיעה שעת פטירתו כתב שטר שכל נכסיו נתונים לעבדו מפני שהוא שירת אותו באמונה בלב ונפש. אבל התנה תנאי בתוך השטר שלבן יש רשות לקחת את הדבר שהוא רוצה בו. ואין העבד יכול להתנגד לזה. נמצא שבתנאי זה נתן לו במתנה את כל נכסיו.וכשנפטר אסף העבד את כל הנכסים והלך לארץ ישראל, ושם מצא את בנו של אדונו והראה לו את שטר המתנה. הלך הבן וסיפר הדברים לפני רבו. השיב לו רבו ואמר אביך היה חכם גדול וידע היטב הדינים לכן עשה המצאה זו. כי אילו לא היה כותב שטר זה, לא היה העבד, מטפל כלל בנכסים וכל אחד היה נוטל מהם כל מה שלבו חפץ כי היה עתיד למות בעיר אחרת, לכן עשה שטר מתנה זה כדי שישגיח על הנכסים כדי שלא יניח לילך לאיבוד שום דבר, שהרי יהיה סבור שהם שלו. עכשיו כשתלך לדין תורה תטען כך "מאחר שאבי נתן לי ברירה לבחור כל מה שאני רוצה, אני רוצה איפוא בעבד גופו", מצא שכל הנכסים שלך, שאם גוף העבד יהיה שלך, אתה גם בעל הנכסים. כי לפי דין התורה מה שקנה עבד קנה רבו. ובטענה זו תזכה בכל. וכן היה באברהם, לפי שניצח את כל המלכים והרג אותם ושבה הכל, נמצא שהיה בעל על כל הארצות האלו.
ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב (לך לך יג -כ)
ובמקום אחר הוא אומר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, וזאת בהיותו כבן מאה ושלושים ושבע שנה, והלך לעשות רצון בוראו בזריזות ובהשכמה ומאידך גיסא נאמר כאן ואברהם כבד וכו’, אלא אפשר לומר שבעניני העולם הזה אברהם היה כבד מאוד בכסף ובזהב, אבל מצד שני בעניינים שנוגעים לשמים אברהם היה קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון שמים, וזהו וישכם אברהם בבוקר למרות שהיה זקן.
שנאמר "מבשרך לא תיתעלם" (ישעיה נח, ז) כל יהודי צריך ללכת בדרכיו של הקב’’ה שנאמר: "והלכת בכל דרכיו" כשם שהוא רחום וחנון אף אתה תהיה רחום וחנון שנאמר: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה ט), לכן ציוה לנו הקב’’ה מיצוות צער בעלי חיים ומיצוות צדקה שחס על בריותיו. חז"ל אמרו: תעשר בכדי שתתעשר. (ובקהלת יא, יא) "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תימצאנו" ועוד אמר דוד המלך (תהילים ק"ב, ט) "פיזר נתן לאביונים צידקתו עומדת לעד". וכן גם גדולה צדקה שמזרזת הגאולה שנאמר (ישעיה א כז) "ציון במישפט תפדה ושביה בצדקה" שצדקה מגיע עד כיסא הכבוד שנאמר (תהילים פט טו) "צדק ומשפט מכוון כיסאך" ועוד (ישעיה ה, טז) "ויגבה ה’ צבאות במישפט והאל הקדוש ניקדש בצדקה" ולכן כל העולם עומד על חסד שנאמר (תהילים פט, ג) "עולם חסד יבנה".
לכן כדי להתקרב לקב’’ה צריך האדם להיות ראשית כל איש חסד שכבר אמרנו לע"ל "האל הקדוש ניקדש בצדקה" כי חסד מראה על אהבת ישראל שכבר אמר הילל הזקן שכל התורה עומדת על הדיברה "ואהבת לרעך כמוך אני אלוהים" והשאר פירושיה וסניפיה של הדיברה, ובמיוחד שהקב"ה אוהב את מיצוות הצדקה שמוזכר בתפילת עמידה מלך אוהב צדקה ומשפט.
מעשה בר’ ברוך זלדוביץ היה אחד הגבירים הגדולים ברוסיה הצארית ותומך תורה גדול. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב הישיבות נאלצו לגלות ממקומותיהן, החזיק ר’ ברוך על חשבונו את שלוש הישיבות הגדולות: קמניץ, סלבודקה ונובהרדוק.
אחרי זה עלו הבולשביקים לשלטון והרגו את כל הגבירים, אבל ר’ ברוך, שהיה גומל חסד גדול כל השנים והחיה הרבה משפחות עניות ומחוסרות כל, ניצל בזכות צדקתו, כי מבין המשפחות שתמך בהן, היו גם כאלה שמבניהם הצעירים הצטרפו לבולשביקים והם זכרו לו את חסדו, עד שבעצמם הצילו אותו, איפשרו לו לצאת בחשאי מרוסיה ואף נתנו לו קצת כסף שיוכל לנסוע לארץ ישראל.
בדרכו לארץ ישראל, עשה ר’ ברוך ביקור אצל רבי חיים מבריסק, כי הכיר את כל הגדולים שבימיו. היו כולם מתאכסנים בביתו כאשר ביקרו בעירו, מינסק. רבי חיים, שראה אותו בגדולתו, אמר לו בביקורו אצלו בעת שפלותו יודע אתה, כאשר הולכים ללמוד באוניברסיטה, לומדים קורס אחד, וכאשר מצטיינים בו הולכים לקורס שני. העולם הזה הוא אוניברסיטה גדולה, ויש בו שני קורסים, אחד הוא ניסיון העוני ואחד הוא ניסיון העושר. כך כותב המסילת ישרים, שהעושר הוא מצד אחד והעוני מצד אחד, השלוה מצד אחד והיסורים מצד אחד, וכולם הם נסיונות שעל האדם לעבור אותם. אתה עברת את נסיון העושר בהצלחה גדולה, עכשיו הקב"ה שולח אותך לקורס של נסיון העוני, מי יתן ותעבור עכשיו את נסיון העוני בהצלחה.
אני מעיד עליו רבי שלום שבדרון הכהן זצ"ל הכרתי את ר’ ברוך כאשר הגיע לירושלים ת’’ו, ויכול אני להעיד שהוא עבר גם את נסיון העוני בהצלחה.
כאשר נפטר, הספיד אותו ראש ישיבת חברון, והוא אמר בהספדו, כתוב: "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד". מה הפירוש של "פזר נתן לאביונים"? יש אנשים שהם פזרנים, ויש בזה מעלה וגם חסרון. המעלה היא, שאפשר לקבל מהם הרבה כסף, לפי שהם פזרנים מטבעם, הכסף נושר להם מידיהם, וזה גם חסרון, כי לא הם הנותנים, שהרי הכסף נופל מידיהם מאליו. ויש גם מי שיודע להעריך את ערכו של הכסף, וגם בזה יש מעלה וחסרון. המעלה היא, שכאשר הוא נותן, הוא נותן, כי הוא יודע מה זה כסף והוא בכל זאת נותן, והחסרון הוא, שהוא לא נותן כל כך הרבה. אבל "פזר נתן לאביונים" כורך את שתי המעלות גם יחד, הוא "פזר", נותן כמו פזרן, אבל הוא גם "נתן", כי הוא יודע ערכו של הכסף, ולכן "צדקתו עומדת לעד".
וראש ישיבת חברון סיים בהספדו: כזה היה ר’ ברוך, הוא היה "פזר" והיה גם "נתן", ידע מה זה כסף, אבל הוא נתן כמו פזרן!
וההסבר הזה הוא פלאי פלאים! (שאל אביך ויגדך)
ומסופר על הגאון רבי יחזקאל לנדא זצ"ל בעל "הנודע ביהודה" שבאחד מימות החול, לאחר תפילת ערבית כשחזר לביתו נתקלו עיניו בנער נוצרי אחד לבוש קרעים, שתעה לרחוב היהודים. סלים ריקים בידו, והוא עומד ובוכה, ניגש רבי יחזקאל מתוך היסוס אל הילד העלוב שהקרעים נתלו כמדולדלים, ושאל אותו בחמלה, מה מעשיך ברחוב היהודים לפנות ערב, ועל מה אתה בוכה?
סילוני דמעות פרצו מעיני הנער הנוצרי, והוא התחיל לספר: יתום אני מאמי, ואבי שמלאכתו מלאכת נחתום, לקח לו אשה אחרת, מפלצת בעלת לב חלמיש, ואכזרית, בכל יום בבוקר השכם היא מעמיסה על שכמי סלים מלאים ככרות לחם, ועלי למכור את הכל במשך היום ברחובות העיר, אם אנני מצליח למכור את כל הלחם, הריני מקבל מכות אכזריות מאמי החורגת, היום קרנו "ששון ואסון", בבת אחת הצלחתי למכור את כל ככרות הלחם, אבל לאחר הערב שמש, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי, והנה כסף הפדיון, בסכום של שלושים זהוב, אבד או נגנב ממני ואיננו, אם אחזור בידים רקניות, נכונים לי שבטים ומהלומות מאת אימי החורגת, כל היום לא אכלתי מאומה, ועכשיו אני תועה ברחובות והריני מפחד לשוב הביתה.
נכמרו רחמיו של רבי יחזקאל על הנער הנוצרי, הביא אותו אל ביתו, וציוה לתת לו לאכול ולשתות, לאחר שגמר את סעודתו, הוציא הרב מכיסו שלושים זהוב, סכום כסף הפדיון שאבד לו, לנער הנוצרי, מסרם לידו והלה חזר לביתו בלב שמח.
לאחר המאורע הזה, שהרב בעצמו לא ייחס לו ערך רב עברו כמה שנים, רבה של פרג כבר הזדקן ובא בימים, והנה בליל שביעי של פסח, לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב, כבר היו שקועים בשינה ורק הרב בעצמו היה עדיין ער, הוא עסק בחדר הספרים שלו ועסק בתורה, פתאום קלטו אזניו הדי צעדי חרש המתקרבים לבית, נשמעה דפיקה קלה הדלת נפתחה, ולתוך החדר נכנס נוצרי אחד, הרב סקר אותו במבט תמוה ושאל אותו מה הוא מבקש, ולמה הוא בא אליו עכשיו באישון לילה? הלה הסתכל לצדדים ואחרי כן ניגש אל הרב ולחש לו באזנו, הרב איננו מכיר אותי? אני הנני אותו הילד הנוצרי, שלפני כמה שנים עשית איתי טובה גדולה, הכניסני לביתו, האכילני והשקני, וגם סכום כסף נתן בידי, והצילני מזעמה של אם חורגת, מרשעת ואכזרית.
עכשיו כאשר נודע לי כי פורענות איומה מתרחשת לבוא על עדת היהודים בפרג, נזכרתי במאורע זה, והחלטתי לבוא בלאט ובסתר לבית כבודו ולגלות את אזנו על האסון הצפוי לעדתו, בבית אבי הנחתום ובעצת אמי החורגת הרשעית, נתאספו לפני כמה ימים כל האופים הנוצרים שבעיר והחליטו לאבד את כל היהודים שבפרג בלילה אחד, הם יודעים כי במוצאי חג המצות שלכם ממהרים היהודים לאכול לחם חמץ, האופים הנוצרים מכינים בשבילם לחם למוצאי חג הפסח (כפי המסופר היו יהודי פרג בימים ההם נזהרים מלאכול פת גויים בכל ימות השנה, ורק במוצאי פסח שאי אפשר ליהודים להכין בעצמם לחם חמץ, התירו הרבנים פת פלתר נכרי בתור הוראת שעה).
והנה המשיך אותו נוצרי את ספורו, השנה, החליטו כל הנחתומים הנוצרים בסודי סודות לשים רעל בפת הנאפית על ידם בשביל היהודים ולהמית על ידי עצת רשע זאת אל כל יהודי פראג בלילה אחד, הנה גליתי לכבודו רז איום ונורא, סיים הנכרי את סיפורו, מובטחני כי הרב לא יגלה את סודי וייחד עם זה יחפש עצות להציל את עדתו ממות ודאי.
חיוורון מוות כיסה את פני הרב, חלחלה פנימית הסעירה אותו בשמעו את הדברים האלה, מתוך לב עמוק הודה לנוצרי שגילה את אזניו בדבר האסון הצפוי לקהילתו וכשנפרד הלה ממנו נשאר הרב יושב תפוס במחשבותיו, נקפה שעה אחר שעה והרהורים שונים הסתחררו בלבו, איך לקדם את פני הרעה, הוא החליט שלא לגלות למי שהוא מה ששמע עכשיו, דחוף למצוא עצה איך להציל את בני עדתו ויחד עם זה לגלות את מזימת הרשע לממשלה, תוי פניו הפיקו מתינות וישוב הדעת, והנה נצנץ במוחו רעיון וברק או חלף על פניו, באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב, כל בתי הכנסיות והמדרשות שבעיר, והכרוז יצא ברחוב היהודים, כי הרב ידרוש היום לאחר תפילת שחרית על אודות ענין נחוץ הנוגע ליסוד היהדות וקיומה, וכל בני העיר מוזמנים לבוא להתפלל בבית הכנסת הגדול ולשמוע את דברי רבם, לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל לנדא על הבימה, הסתכל בפני הקהל הרב, שנאסף מסביב לו בחצי עגול רחב, כולו מלא סקרנות, ואחר דומיה קצרה פנה אל קהל עדתו בדבריו אליהם.
רבותי, הלא יודעים אתם כי לצערנו התורה הולכת ומשתכחת, המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם חכמי הדור עלולים לפרקים לטעות ולשגות, לדאבון ליבי קרא הרב מתוך רעדה, מוכרח אני להודות לפניכם כי אף על פי שבקיאים אנו בקביעתא דירחא, ובחשבון החגים וסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שיגעתי ועיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי לדעת כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה, וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח, טעינו והקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו, כי צריכים היינו להקדיש את החג למחרת היום ההוא, ולכן תדעו כי טעינו, היום הזה שאנו עומדים בו הוא לא אחרון של פסח, אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור הוא לאכול חמץ משהו עד למחרת בערב...
מתוך הקשבה מיוחדת שמעו בני עדת ישראל בפרג את דברי רבם הגדול, שמעו כן תמהו הם היו כמשתאים, אבל אף אחד מהם לא המרה את פי הרב, כולם סרו בכל לב למשמעת מורם ורבם, וכל היהודים בפרג חגגו את הפסח בשנה ההיא תשעה ימים.
כשראו הנחתומים הנוצרים, שאין היהודים באים לקנות מהם את הלחם במוצאי החג, כפי שהיו רגילים בכל שנה ושנה, תבעו אותם לדין לפני שופטי העיר בטענה שנגרם להם עקב כך הפסד כספי עצום, כאשר יצטרכו לזרוק את כל הככרות לחם באשפה, השופטים הזמינו את רבי יחזקאל למשפט, ולאחר שהנחתומים הגישו את טענותיהם, הציע רבי יחזקאל לכבד את הנחתומים לאכול מהככרות...כיון שהמשפט עלול להתארך זמן רב ושלא יסבלו מרעב, אך הנחתומים סרבו לאכול מהככרות...
הרב הפציר בהם לאכול, או אפילו לטעום מהככרות ושוב סרבו, וכולם ראו ותמהו מדוע מסרבים הם אפילו לטעום מהככרות, ואז הציע הרב לבדוק את הככרות ואכן בסדקו ומצאו כי שמו רעל בלחם שהכינו בשביל היהודים, וכולם נמסרו למשפט, אז ידעה והבינה קהילת היהודים בפרג, את דברי רבם, שהוסיף עוד יום תשיעי לחג המצות, וכי הודות לפקחותו וחכמתו הציל את קהילתו מכליון ואבדון, בקרב היהודים שלטה צהלה ובטחון, אבל מי גילה לרבם רז זה? על זה התפלאו והשתוממו כל יהודי פרג ולא יכלו לפענח את הנעלם והסתום.
הרב עבר על כל המאורע הזה בשתיקה, ורק לפני פטירתו סיפר לבנו רבי שמואל לנדא (בעל שאלות ותשובות שיבת ציון) את כל פרטי המאורע, וסיים ואמר לו לא חכמתי היא שעמדה לי בזה, אלא מידת הרחמים שבלייב, שחמלתי גם על נער נוצרי אומלל לעמוד לו בשעת דחקו וצרתו, היא שהצילה ממות את יהודי פרג...
נמצנו למדים את גודל שכר המרחם על הבריות שזכה בכך להציל ממוות את כל יהודי פרג, ואף על פי שהרחמנות היתה על נער נוצרי, עם כל זה מן השמים סייעוהו להציל עם ועדה, כל שכן המרחם על יהודים, ונותן צדקה ליהודים, על אחת כמה וכמה ששכר רב ועצום צפוי לו מן השמים (הבית היהודי ח"ד לוקט מזיכוי הרבים)
באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il
ב"ה
מוקדש לע"נ המשפיע, מסור בכל מאודו לתלמידים ולכל ענייני הרבי, שזכיתי להתבשם ולקבל ממנו בישיבת תורת אמת בירות"ו, הרה"ח ר' זלמן ניסן פינחס בן הרה"ח ר' יעקב ז"ל נוטיק, שנלב"ע השבוע, ז' מרחשון ה'תשפ"א. ת.נ.צ.ב.ה.
דבר החסידות – פרשת לך
תשובה – למתי דוחים?
המשפיע רבי שלמה חיים קסלמן היה מוסר שיעור קבוע לתלמידים בספר התניא, שיעור שהרבה מספרי הפירושים בתניא מבוססים עליו.
כשהגיע לפרק לט, בו נאמר שכל יהודי "בודאי סופו לעשות תשובה, בגלגול זה או בגלגול אחר, כי לא ידח ממנו נדח" זעק בקול חנוק מדמעות:
- קינדערלאך! הרי כל יהודי בסופו של דבר בודאי יעשה תשובה, ואם כן, מדוע לדחות? תשובה יש לעשות מיד, ללא שהיות!
(אוצר פתגמי חב"ד (להרא"א שי' הכהן פרידמן) עמ' 89, ללא שם המשפיע)
~~~
זמן החזרה בתשובה של תרח
בפרשתנו (טו, טו) מבטיח הקב"ה לאברהם: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה".
מקשה רש"י: "אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבוא אליו?" ומיישב: "לימדך שעשה תרח תשובה. אח"כ ממשיך רש"י: תיקבר בשיבה טובה – בישרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו".
ויש לדייק:
מדוע אצל תרח נאמר "שעשה תרח תשובה" בלשון עבר, ואילו גבי ישמעאל נאמר "שיעשה ישמעאל תשובה בימיו". הרי גם תרח חי עוד שנים רבות אחרי ברית בין הבתרים* ומניין לו לרש"י שכבר עשה תשובה אז?
מבאר הרבי:
ידוע מאמר רז"ל (ברכות לג, ב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", כלומר: צדקותו או רשעותו של אדם לא נגזרו עליו מלמעלה [שמטעם זה אומרת הגמרא (נדה טז, ב) "רשע או צדיק לא קאמר" – שהמלאך המכריז אם האדם יהיה חכם או טפש וכו', לא אומר אם יהיה צדיק או רשע].
ולכן, לא מסתבר לומר שהקב"ה יגזור על תרח שיעשה תשובה בעתיד, אלא כאשר הוא מבטיח לאברהם "תבוא אל אבותיך" פירושו שתרח כבר עשה תשובה.
[ויש להוסיף, שרש"י למד כן גם ממה שנאמר "ויקח תרח את אברם בנו . . ויצאו אתם מאור כשדים" (נח יא, לא) שיש לפרש 'יציאה' זו במשמעות של פרישה מעבודה זרה (שרש"י מפרש ממש לפני זה (יא, כח) את הסיפור והמשמעות של "אור כשדים"), על דרך שרש"י מפרש "מן הארץ ההיא יצא אשור" (נח י, יא) "כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם"**]
אבל מדוע אם כן, אצל ישמעאל כן מפרש רש"י שהקב"ה הבטיחו שיעשה תשובה בימיו?
ויש ליישב בשני אופנים:
א) שם מוכרחים לפרש שזה בלשון עתיד, שהרי ישמעאל טרם נולד בברית בין הבתרים.
ב) אצל ישמעאל אין קושי לומר שהקב"ה הבטיח שיעשה תשובה, כי עליו – באופן יוצא מן הכלל – גזר הקב"ה שיהיה רשע: "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל" (לקמן טז, יב), ולכן אין פלא שיגזר עליו גם שיעשה תשובה.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה בהוספות פ' לך לך (עמ' 310. לא מופיע במתורגם ללה"ק) חלק טו נח שיחה ה בהערות 5 ואילך (עמ' 63 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 69 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' קלט-מ.
______________
*) שהרי אברהם היה כאן בן 70 (כי "שלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק" - רש"י בא יב, מ), נמצא תרח בן 140 – ועדיין נשארו לו 65 שנה עד מיתתו בגיל 205!
**) ומה שפירש"י ע"פ "וימת תרח בחרן" (ס"פ נח) – "שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברהם כבוד אביו . . שהרשעים אף בחייהם קרויים מתים כו'", היינו שהיה אז רשע והרי לפי פירש"י כאן כבר עשה תשובה הרבה לפנ"ז; ולאידך: לפי"ז שעשה תשובה לפני גיל שבעים – מדוע נצטווה אברהם אח"כ "לך לך גו' ומבית אביך"?
וי"ל בהקדם התמיהה: כיון שתרח עשה תשובה: 1) למה התעכב תרח בחרן? 2) למה לא נזרק (ע"י נמרוד) לכבשן האש כמו הרן?
ועל כרחך צ"ל שהיתה תשובתו בחשאי [ועד"ז בנוגע לאשור (ראה בפנים)]. ועפ"ז גם יומתק לשון רש"י (שם) "שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו וכו'". ויש להאריך בכהנ"ל.
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש | ועוד
כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת
כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.
טלפון: 0506-737410
מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.
ב"ה
דבר החסידות – פרשת לך
להוציא את ה'גלות' מהיהודים...
מספרים על יהודי קבצן, שפעם הציל את חיי הצאר. כתגמול, הזמין אותו הצאר לארמון ואמר: תבקש מה שאתה רוצה ואתן לך!
- השיב הקבצן: שבבית הכנסת בעיירה יש עמודים. אולם, בתחילה היו העמודים מרובעים (בעלי 4 זויות), והוא היה נוהג לגרד עליהם את גבו. לאחרונה החליפו אותם בעמודים עגולים ואין לו איפה להתגרד.
לכן בקשתו היא שהצאר יצווה להחזיר את העמודים למרובעים, כך שיוכל להמשיך להתגרד...
- אמר לו הצאר: שוטה שכמוך! יכולת לבקש שארפא את גבך, באופן כזה שלא תצטרך יותר להתגרד...
(משל זה מרגלא בפומי' דהרי"י שי' חיטריק, שליח ומנהל סמינר פעיה"ק צפת)
~~~
בברית בין הבתרים (פרשתנו טו, יג) אמר הקב"ה לאברם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה".
והנה, בהגדה של פסח נאמר "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים – הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".
וקשה:
הרי הגזירה מלכתחילה הייתה רק על ארבע מאות שנה ואח"כ נאמר "ודור רביעי ישובו הנה" היינו שאחרי ארבעה דורות יחזרו לארץ ישראל! ואם כן, גם אילו לא היה הקב"ה מקדים להוציאם אחרי 210 שנה (כי חישב 400 שנה מלידת יצחק – רש"י כאן) אלא לסוף 400 שנה – הרי בסופו של דבר היינו יוצאים, ואיך אומרים שהיינו נשארים עבדים לפרעה "אנו ובנינו ובני בנינו" עד עצם היום הזה*?
[כלומר: אילו היו בני ישראל משועבדים מעצם טבעם ותכונתם – צריך היה מעשה מיוחד כדי להסיר מהם את תכונת העבדות, אבל בנ"י היו בטבעם בני חורין, ורק בגלל ברית בין הבתרים הם נהיו עבדים, ולכן מיד עם סיום הגזרה מתבטל השעבוד והם נהיים שוב בני חורין]
אלא ההסבר בזה:
בני ישראל היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה, כידוע (פרדר"א פמ"ח. ויק"ר לב, ה). לכן, אילו לא היתה היציאה ממצרים ע"י הקב"ה – היו בני ישראל אמנם יוצאים לסוף ארבע מאות שנה, אבל מיד היו חוזרים לשם. בדוגמת עבד נרצע, שגם לאחר ששחררו אותו אומר "אהבתי את אדוני . . לא אצא חפשי" (משפטים כא, ה).
והדברים קל וחומר:
אם גם לאחר שהוציאם הקב"ה ממצרים, בכו בנ"י ואמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (בהעלתך יא, ה) וכמה פעמים אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (שלח יד, ד) – הרי אילו לא הוציא הקב"ה היו (על פי טבע) גם עושים כן ושבים למצרים**, ואז "משועבדים היינו לפרעה במצרים" עד היום הזה.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יז, חג הפסח שיחה ב סעיף ה וסעיף יג (עמ' 82, 88 והערה 74, ובמתורגם ללה"ק עמ' 87, 93). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קלז [רק שיש שם טה"ד שכתבו מקור השיחה עמ' 28 וצ"ל 82 כנ"ל].
______________
*) כפי שהקשה בריטב"א להגדה של פסח כאן.
**) ולהעיר משיבת כמה וכמה מבנ"י למצרים, היפך ציווי ירמי' (ירמי' מב ואילך).
ב"ה
דבר החסידות – פרשת לך
מעלתו של המזבח השלישי
בפרשתנו מסופר על שלש מזבחות שבנה אברהם אבינו, ורש"י מפרש את סיבת בנייתם:
הראשון: "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" (יב, ז) – מפרש רש"י: על בשורת הזרע ועל בשורת א"י.
השני: "בית א-ל מים והעי מקדם, ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'" (יב, ח) – כותב רש"י: נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם.
השלישי: "ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבחלה'" (יג, יח).
אולם לפלא, שכאן במזבח השלישי, אין רש"י מפרש כלום מדוע בנה אברם את המזבח? והדבר דורש ביאור*!
מקדים הרבי, שעל תפקידו של מזבח מצינו בגמרא (כתובות י, ב) "מזבח, מזיח ומזין מחבב מכפר", כלומר: מזיח גזרות רעות מעל ישראל, מזין – בזכות הקרבנות העולם ניזון, מחבב את ישראל אל אביהם ומכפר עוונות.
ארבעת הדברים האלה נחלקים באופן כללי לשלשה סוגים: א) מזין – השפעת מזון לעולם. ב) מזיח ומכפר – ביטול עניינים שליליים: גזירות ועוונות. ג) מחבב את ישראל.
חלוקה זו (של 'ארבעה שהן שלשה') אנו מוצאים גם בסוגי הקרבנות, שהרמב"ם מחלק את הקרבנות ל"ארבעה מינין: עולה וחטאת ואשם ושלמים" ומובן שחטאת ואשם תוכנם אחד – שניהם באים לכפרה.
ויש לומר ששלושת המטרות של המזבח הם כנגד שלשת סוגי הקרבנות:
א) שלמים, שיש בהם אכילת בעלים – הם כנגד זה שהמזבח "מזין", כי הם מרמזים על כך שגם העולם כולו ניזון בזכות הקרבנות.
ב) חטאת ואשם שבאו לכפרה – הם כנגד "מזיח" גזירות ועוונות.
ג) והעולה, שהיא כליל לה' – היא כנגד "לחבב את ישראל אל אביהם", שהרי בשלמים ואשם יש גם תועלת כלשהי למקריב (מזון או כפרה) משא"כ עולה היא רק לכבוד הקב"ה.
ועל פי כל זה נוכל להבין שפיר את מעשה המזבחות של אברהם אבינו, שהרי "מעשה אבות סימן לבנים", וא"כ גם אצלו הסדר הוא:
א) המזבח הראשון, שבנה אברם "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י" – הרי הוא כנגד זה שהמזבח "מזין", כי בשורות אלה הם בקשר עם 'צרכיו' של אברהם שיהיה לו זרע ונחלה בארץ.
ב) המזבח השני, שבנה על יד העי על עון עכן והתפלל עליהם – הוא כנגד "מזיח" גזירות ועוונות.
ג) אבל המזבח השלישי, לא היתה למטרה כלשהי אלא לשמו יתברך לבד – ונמצא שהיא כנגד "לחבב את ישראל אל אביהם"! וזה מרומז בכך שבנה אותה בחברון – מלשון חיבור [וכפי שאכן מופיע בא' מכת"י רש"י כאן "אשר בחברון – שחיבר את עצמו להקב"ה"].
וזוהי הוראה אלינו, שאמיתית החיבור לקב"ה, היא כשעבודת האדם היא לא לשום תועלת, אפילו לא תועלת נעלית ביותר של כפרת האדם, כי-אם כאשר ה'מזבח' שלו הוא רק לכבודו ית' – כולו כליל לה'!
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ל, לך לך שיחה א (עמ' 36 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד בסיוע "נקודות משיחות קודש" שב'דבר מלכות' השבועי עמ' נח-ט.
______________
*) לכאורה, מה שהכריח את רש"י לפרש סיבת בניית המזבחות, הוא מפני שנאמר "ויבן שם מזבח" משמע שבניית המזבח שייכת למקום שבו נבנה, וע"ז מפרש שהראשון הי' על בשורת הזרע וא"י שנתבשר שם, והשני נבנה "שם" – בסמיכות לעי הוא על עון עכן שאירע בעי.
אבל א"כ, הרי גם במזבח השלישי נאמר "ויבן שם מזבח", וצריך לומר שיש לו גם שייכות ל"שם" – שנבנה דוקא בחברון, וכמשי"ת להלן בפנים.
דבר החסידות – פרשת לך
המעלה של ישראל על ישמעאל
בעניין מצוות המילה שניתנה בפרשתנו, אנו מוצאים במדרש (ב"ר וירא פנ"ה, ד) ויכוח מעניין בין יצחק לישמעאל: "זה אומר אני חביב ממך שנמלתי לי"ג שנה וזה אמר חביב אני ממך שנמלתי לח' ימים".
וצריך להבין, המעלה של נימול לי"ג שנה מובנת, כפי שהמדרש מבאר שם שהיה יכול למחות ולא מיחה, אבל מהי המעלה בנימול לשמונה ימים, שבגלל זה יצחק יהיה "חביב ממך"*?
ובעצם, זו שאלה כללית: מה נשתנתה מצוות מילה מכל המצוות שניתנה לתינוק בן שמונה ימים, שאין לו שום דעה, ולא כאשר הוא גדול ויכול להכנס מרצונו בבריתו של אברהם אבינו?
וביאור העניין: ברית מילה היא כמו שכתוב בפרשתנו "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", כלומר, זה קשר נצחי עם הקב"ה, ולכאורה, איך יכול האדם שהוא בעל גבול לכרות "ברית עולם" עם הקב"ה הבלתי מוגבל?
אלא, פירוש הדברים, שאין הכוונה שהאדם מכניס את עצמו בברית עם הקב"ה – הוא רק עושה את מעשה הברית והקב"ה כורת ברית עולם עם התינוק. ולכן הברית היא לשמונה ימים – להורות על כך שהיא רק בכח הבורא והנברא (הנימול) אינו מערב כלל את דעתו בנידון.
וזהו מה שאמר יצחק "חביב אני ממך שנמלתי לח' ימים"; כי דווקא בגלל שנימול לשמונה ימים כשלא היה יכול למחות, נמצא שלא היתה שום התערבות מצדו והיה ניכר בגלוי שהברית היא כל כולה 'מעשה ידי הקב"ה', וזוהי החביבות שלו – שהקב"ה בעצמו הכניס אותו, ואת כל בני ישראל אחריו, בבריתו של אברהם אבינו!
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כה, וירא שיחה ג (עמ' 86 ואילך. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 96 ואילך). הסגנון בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' יד-טו. וראוי לכל מי שעתותיו בידו לעיין בגוף השיחה וישבע בצחצחות נפשו, כי כאן הובא רק תמצית שבתמצית מעומק ו'עושר' לשון הרב.
*) ביפה תואר לב"ר שם מבאר המעלה בכך ש"מצוה בשעתה עדיף" כי מצוות מילה זמנה "לח' ימים".
אבל, נוסף לכך שהקב"ה ציוה את ישמעאל למול רק בהיותו בן י"ג, ולפיכך אין מקום לומר שחסרה לו המעלה של "מצוה בשעתה", שכן לגביו היתה אז )בן י"ג שנה) "שעתה" של המצווה
[וכמבואר במקום אחר (לקו"ש חי"ז המתורגם עמ' 134 הערה 16) שהטעם שאברהם אבינו הי' יכול למול עצמו ביום הכיפורים (פרקי דר"א פכ"ט) או בט"ו ניסן, היו"ט דפסח (ראה תוד"ה אלא – ר"ה יא, א. וראה חדא"ג מהרש"א שם. סה"ד ב"א מז) והרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ויו"ט – ואברהם אבינו הרי קיים את התורה כולה עד שלא ניתנה – כי מכיון שאז נצטווה על המילה, היתה זו אצלו מילה בזמנה!]
הרי נוסף לזה: הענין של "מצוה בשעתה עדיף" היא רק מעלה פרטית בקיום המצוה – זמן המצוה, ואם כן, כיצד יתכן להשוות את החביבות של קיום המצוה "בשעתה" למעלה של מילת ישמעאל, שהיא מעלה בנוגע לכללות קיום המצוה ("שהי' סיפק בידי למחות ולא מחיתי"), שבשל כך יאמר יצחק "חביב אני ממך".
ובהכרח לומר ש"נימול לשמונה" אינו רק פרט במצוה – זמנה, כ"א הוא נוגע לכללות ענין המילה; מילה לשמונה ימים היא בגדר ואיכות אחרת.
הדבר מוכח גם מדברי חז"ל "אדם הראשון נצטווה על שבע מצוות... נח ניתוסף לו אבר מן החי... אברהם נצטוה על המילה, יצחק חנכה לשמונה ימים". ומכך שהמדרש מחלק את מצוות מילה לשתיים – הציווי עליה (לאברהם) והעניין של "חנכה לשמונה ימים (ע"י יצחק), בדומה לחילוק ולהוספה של מצות מילה על מצות אבר מן החי – מוכח שהענין של "נימול לשמונה ימים" פועל חידוש עיקרי בכללות ענין המילה, כבפנים.
'הצהרת הקב"ה' על ארץ ישראל
בפרשתנו מבטיח הקב"ה לאברהם (יב, ז) "לזרעך אתן את הארץ הזאת"; אתן – בעתיד, אולם לאחר שאברהם מתהלך בארץ 'לארכה ולרחבה' נאמר לו בברית בין הבתרים (טו, יח) "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" – כבר נתתי בלשון עבר, כפי שרש"י מסביר "אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה"!
מכך מובן, שמאז ברית בין הבתרים כבר שייכת הארץ בפועל לעם-ישראל. אין זו הבטחה אלא כריתת ברית שהארץ שלנו לאחוזת עולם [היתה לכך משמעות הלכתית בזמן כיבוש יהושע, שהבכורים נטלו פי שנים, למרות ש"אין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק", כי "ארץ ישראל מוחזקת היא" (ב"ב קיט,א)].
ולכן, גם כאשר "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" הרי היא נקראת ארצנו ואדמתנו, עד כדי כך שהדין הוא (לכמה דעות*) שלכל יהודי, גם שבחוץ לארץ, יש ארבע אמות בארץ-ישראל – גם בזמן הגלות, כיון ש"קרקע אינה נגזלת"!
"מעשה אבות סימן לבנים", ולכן גם כאשר נדמה שאומות העולם מערערות על זכותנו בארץ ישראל – הרי באמת גם הם יודעים את דברי הקב"ה ש"לזרעך נתתי את הארץ הזאת".
ועלינו איפוא לנהוג כמו אברהם אבינו: א) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" – ליישב את כל חלקי א"י, במיוחד החלקים שמערערים עליהם. ב) "ויבן שם מזבח לה'" – להקים בכל מקום שמתיישבים בו בית תורה, בית תפילה וגם מקווה טהרה. וזה יפעל שגם הגויים יכירו בכך שארץ-ישראל שייכת ליהודים.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כ' בהוספות (עמ' 308 ואילך. במתורגם ללה"ק לא מופיע). הרעיון בסיוע "מעיין חי" ח"ו עמ' 40 ואילך.
*) שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' תקל. ס' השטרות לר"י ברצלוני ע' 43. אוצר הגאונים קידושין סי' קמו-קנא.
ואף שהתוספות, רא"ש ורמב"ם חולקים ע"ז, ועד שבשו"ע – בהדינים דפרוזבול, קנין אגב קרקע והרשאה לא נזכרה דיעה זו – הרי נוסף על זה ש(כמדובר כמ"פ) המדובר בשיחות אליבא דדיעה אחת – אע"פ שאין הפס"ד כן (ע"ד הביאור בלקו"ת בענין שופר יעל פשוט, ועוד) – הרי בנדו"ד עוד ענין ועיקרי:
בנוגע לפרוזבול והרשאה – כיון שלא הוברר חלקו אא"פ לגבות מהקרקע, משא"כ בתוכן המדובר בפנים (חוו"דדכאו"א בנוגע לא"י) – נוגע רק שיש לו בעלות בה.
דבר החסידות – פרשת לך לך
למען שמו באהבה
בפרשתנו (טו, א): אומר הקב"ה לאברם "אל תירא אברם . . שכרך הרבה מאד". מסביר רש"י, שאחר שנעשה לו נס עם המלכים היה דואג ואומר שמא קיבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום שכרך הרבה מאוד.
ולכאורה תמוה, הלוא אברהם עבד את ה' מאהבה ולא לשם קבלת שכר, כפי שמאריך הרמב"ם בהל' תשובה (פ"י ה"ב): "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות . . לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהיא אמת . . ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב''ה אוהבי לפי שלא עבד אלא מאהבה"!
אלא הדבר יובן ע"פ דברי תרגום יונתן כאן, שאברהם חשש ש"בזמנא תניינא לא משתכח עמי אגרא, ויתחל בי שום שמיא", פירוש: אולי בפעם הבאה לא יישאר לי שכר (וינצחו אותי) ויתחלל שם שמים. כלומר שיראת אברם לא היתה מעצם התבוסה שלו בעתיד, אלא רק מחילול שם שמים שיגרם על-ידי-כן.
לפ"ז אפשר לומר שזו גם כוונת רש"י, שמה שדאג אברם על שכרו, הוא כי רצונו של אברהם אבינו הוא שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה וחלק מגדולת ה' הוא שנותן שכר לעושי רצונו, לכן אם לא יישאר לו שכר יתמעט חלילה כבוד שמים בעולם.
מתאימים הדברים גם לרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהסתלק השבוע. שכל ימיו דאג ופעל להרבות שם שמים בעולם.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כ', לך שיחה ב'. העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת ומועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' יג. ועיין בגוף השיחה ביאור נפלא וארוך בדרז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
פנינים והארות על סדר פרשת לך לך
/// הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א ///
הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ (יב, יא).
וברש"י: עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם ועכשיו הכיר בה ע"י מעשה.
וצ"ע דאם לא הכיר בה, כל שכן שלא הכיר שום אשה אחרת, (ועיין ב"ב י"ז א'),
א"כ אף אם ראה כעת שאשתו יפת מראה, מ"מ שמא שאר נשות העולם יפות יותר
וצ"ע. ויש להוסיף ולהקשות דהא בבבא בתרא (נח, א) נאמר דשרה בפני חוה כקוף
בפני בני אדם, נמצא שאם אברהם היה רואה את שרה עומדת לפני חוה היתה שרה
כמכוערת עד מאד וצ"ע.
ומו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בזה ואלו דבריו: בלי כוונה קרה שראה
נשים, כך פירשתי, עיין עבודה זרה כ' ב'.
ויש להוסיף דהמצרים ראו את שרה בתור אשה יפה מאד (יב, סו), אך אברהם לא
אמר לה שהיא יפה מאד, וכאמור שאכן לא ראה שום נשים ולא ידע מהי דרגת יופיה
יחסית לשאר נשות העולם.
ומו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בזה כך: באמת לא ידע שהיא מאד.
אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ (יב, יג).
וברש"י: יתנו לי מתנות. וצ"ע שהא שונא מתנות יחיה, עי' קידושין נט א ועוד
דאברהם עצמו לא רצה ליקח מתנות ממלך מדום שלא יאמר אנכי העשרתי את
אברהם, וכבר עמדו בזה המפרשים.
ונראה דהנה בסנהדרין נ"ט וברמב"ם (מלכים ט, ט) כ' שבן נח חייב על גזל אשה
מבעלה וכשכם שלקח את דינה. ועפ"ז אולי י"ל שאברהם לא רצה שהמצרים יכשלו
באיסור זה של גזל ולכן רצה לקבל מהם מתנות והוא יחשיב המתנות לתורת
התשלום וכה"ג לא יעברו באיסור גזל.
הערת מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א על הנ"ל: כתבתי בספר טעמא דקרא עיי"ש.
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ (יב, טז)
ביבמות (סב, ב): כל אדם שאין לו אשה וכו' שרוי בלא ברכה, דכתיב "להניח ברכה
אל ביתך". ויש לידע היאך מוכח מהאי שאשה גורמת לברכה. ורש"י (ד"ה ביתך)
כתב דבית זו אשה, ועדיין יש להבין דא"כ הלשון מורה שהברכה תבוא אל האשה ולא
אל בית האיש.
וי"ל שהנה בב"מ (נט, א) כתיב: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין הברכה
מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר "ולאברהם היטיב בעבורה",
הרי שב' דברי חז"ל אלו משלימים זא"ז דמחד מצינו שאשה גורמת לברכה בבית
ומאידך מצינו דלפיכך השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה.
וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים (יב, טז).
דקדק אמו"ר שליט"א אמאי לא כתב העבדים והשפחות לחוד והביאם בינות לבעלי
החיים וצ"ב. והשבתי עפ"ד בב"ק (לח, א) עה"פ "שבו לכם פה עם החמור" עם הדומה לחמור
א"כ רצתה התורה להקישם ולדמותם זל"ז.
הערת הגר"ח קניבסקי שליט"א על הנ"ל: כתבתי בספר טעמא דקרא עיי"ש.
