חומש בראשית
דבר החסידות – פרשת וירא - עקידת יצחק
- פרטים
- קטגוריה: פרשת וירא
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 22:35
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 365
ב"ה
דבר החסידות – פרשת וירא
ויעלהו לעולה תחת בנו
סיפר הר' מ. ש. מעיה"ק צפת:
בשנת תשנ"ד נולד בננו בכורנו שיחיה. מכיוון שהתקרבנו לחסידות חב"ד החלטנו לקרוא לו מנחם מענדל, למרות חוסר שביעות רצונם של בני משפחתי ומשפחת זוגתי, שלא נימנו על חסידות חב"ד.
לאחר כחצי שנה אובחנה דלקת חמורה ברגלו שהתפשטה במהירות, במיון הסבירו לנו שזה משהו בדוגמת דלקת קרום המוח, אבל ברגל.
הרופאים החליטו פה אחד שיש לנתחו. התינוק עבר ניתוח מורכב ביותר בחלקים שונים של הירך והרגל. בתום הניתוח הודיע לנו הרופא, שהצליח להציל את הרגל מכריתה ב"ה, אולם הילד כנראה לא יצליח ללכת על הרגל הזאת, אלא יצטרך לגרור אותה.
קיבלנו את הבשורה קשה מאוד. ואכן כאשר הילד גדל והתחיל ללכת, ראינו את התחזיות מתממשות – הילד הלך כמה פסיעות ונפל, כמה פסיעות ונפל. ככה נמשך המצב עד לגיל 3.
כאשר מלאו למענדי שלש שנים, הבאנו אותו לציונו הקדוש של הרבי. כאשר נכנסתי לציון, התרגשתי מאוד וכל הכאב פרץ בבת-אחת. בסערת הרגשות צעקתי: "רבי, זה הילד שלך! אתה יודע כמה קושי עברתי כשקראתי לו על שמך! טפל בו!" ותוך כדי כך עשיתי מעשה לא-מקובל, שאני אפילו לא יודע אם מותר לעשות אותו: הרמתי את הילד והכנסתי אותו לתוך מקום ציוני הקודש... ויצאתי מהאהל.
בתחילה החל הילד לשחק בפתקאות שמסביבו, אבל לפתע שם לב שהוא לבד והחל לבכות, מיד באתי והוצאתי אותו משם.
– מאותו רגע החל הילד ללכת כאחד האדם! הלך ולא נפל עוד! עד היום רגליו בריאות וחזקות ת"ל. מענדי אף נישא ב"ה ומשמש בשליחות של הרבי אי שם בחו"ל...
(מפי בעל המעשה, אבי הנער, שסיפרו השבוע בהתוועדות יום הולדת של הרב חיים קפלן, שליחו של הרבי פעיה"ק צפת)
~~~
בפרשתנו, בסיום עקידת יצחק נאמר (כב, יג): "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו".
מפרש רש"י: "מאחר שכתוב "ויעלהו לעולה" לא חסר המקרא כלום. מהו "תחת בנו"? על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר: יהי רצון שתהא זו כאילו עשויה בבני; כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק, כאילו בני מופשט, כאילו הוא נקטר ונעשה דשן".
וצריך להבין:
א) הרי הקב"ה אמר לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער", היינו שאין רצונו של הקב"ה שיצחק ישחט, וכפירש"י "לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו", ומדוע איפוא השתדל אברהם כל כך שהקרבת האיל תהיה "כאילו עשויה בבני", הרי זה בכלל לא רצון הקב"ה שיצחק יוקרב?
ב) מדוע דווקא לאחר הקרבת האיל קרא המלאך אל אברהם שנית מן השמים וברכו "והרבה ארבה את זרעך וגו'", מדוע לא קיבל ברכות אלו בקריאת המלאך הראשונה, על עצם זה שהעלה את בנו לעולה, וכי איזה יתרון יש להקרבת האיל לעומת מסירות נפש העקידה, שדווקא בעקבותיו קיבל אברהם את כל הברכות?
אלא, מבאר הרבי:
הרי אברהם אבינו כבר התברך פעמים רבות בברכות דומות לאלו שנאמרו כאן, שה' ירבה את זרעו וכו'*, ומהו החידוש בברכות אלו? אלא, שכאן נאמר "בי נשבעתי נאם ה'" – שהן הגיעו בשבועה, שגורמת ששום דבר לא יוכל לבטלן, גם לא חטאים ח"ו (ראה רמב"ן ורד"ק כאן).
על פי זה מובן מדוע נזקק אברהם אבינו להביא קרבן, כי כבר מצינו בנח (ח, כ-כא) ששבועת ה' מגיעה דווקא ע"י קרבן, שרק לאחר שנח הקריב קרבן אז "וירח ה' את ריח הניחוח" ונשבע שלא יביא עוד מבול לעולם (ראה רש"י שם; שמה שנאמר "לא אוסיף . . ולא אוסיף" – כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב "אשרנשבעתי מעבור מי נח גו'").
ולכן גם היה צריך הכל להיות "תחת בנו" – כי כדי שיובטחו לאברהם הברכות בשבועה – היו זקוקיםלקשר בין הקרבן לנסיון העקידה, כי כשם שאצל נח היה הקרבן מיד אחרי המבול, וגם הקרבנות עצמם היו מבהמות שניצלו מהמבול ואז הגיעה השבועה – כך כאן היה צריך להיות הקרבן כחלק ו'השלמה' לעקידה.
וההסבר מדוע העקידה לבד לא מושלמת בלי הקרבת האיל:
המעלה שאנו אומרים כל בוקר על נסיון העקידה הוא: "שכבש אברהם אבינו את רחמיו מעל בן יחידולעשות רצונך בלבב שלם". אבל לכאורה חסר כאן משהו – והוא, שבפועל ממש לא נשחט יצחק ולא היה 'חלות' של קרבן. ואף שכבש את רחמיו כשהתכונן להקריבו, הרי אין זה דומה כלל למה שהיה נדרש ממנו אילו היה מקריבו בפועל.
– לכן הביא אברהם את האיל, וכיוון בכל עבודותיו שזה "תחת בנו"; "כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק" – כי בזה השלים אברהם את "כבישת רחמיו" מעל בן יחידו, בכך שהרגיש שבנו נשחט, ודמו נזרק ואח"כ נשרף ונעשה דשן**.
ואכן רואים שהקב"ה קיבל את הקרבה זו כאילו הקריב ממש את יצחק, כדברי המדרש (וברש"י כב, יד): "אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה", ולכן גם דווקא קרבן זה פעל את השבועה הנצחית "כי ברך אברכך וגו' וירש זרעך את שער אויביו וגו'", שזה יקויים במילואו בגאולה העתידה, במהרה בימינו ממש.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ל, וירא שיחה ג (עמ' 76 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' רג-ה.
______________
*) ראה לדוגמא: לך יב, ב-ג, יג, טז. טו, ה. יז, ו.
**) עפ"ז מובן גם מדוע כשהמלאך אמר "אל תשלח ידך אל הנער" ביקש אברהם "אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם", דלכאורה איזו מעלה יש בהוצאת מעט דם, הרי בכל מקרה לא יקיים בכך את הציווי של "העלהו . . לעולה"? אלא כוונתו היתה שעי"ז יורגש בו המסירה בפועל (השווה אברבנאל כאן (השאלה הב'): "ומי יודע אם היה מתחיל לשחוט בראותו טפת דם אם היה מתחרט ויכמרו רחמיו כו'").