בין אדם לחברו

סעיף א

אסור לגזול או לגנוב אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מנכרי. איתא בתנא דבי אליהו מעשה באחד שסיפר לו שעשה עולה לגוי במדידת התמרים שמכר לו, ואחר כך קנה בכל מעות שמן, ונשבר הפך ונשפך השמן, ואמרתי ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים, הכתוב אומר לא תעשוק את רעך ולא תגזול, וגזל הגוי גזל. 



סעיף ב

אם הוא דבר מועט כל כך שאין מי שיקפיד עליו כלל, כגון ליטול מהחבילה קיסם לחצוץ בו שיניו מותר, ומדת חסידות למנוע גם מזה. 



סעיף ג

אפילו לגנוב על דעת להחזיר, אלא שרוצה לצערו קצת או בדרך שחוק גם כן אסור. 



סעיף ד

אסור לעשוק את חבירו אפילו כל שהוא, שנאמר לא תעשוק את רעך, ואיזהו עושק, זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו, כגון שיש לו בידו הלואה או שכירות, ואינו רוצה לשלם לו, או שמדחהו בלך ושוב, לך ושוב, וכן אם נמצא בידו חפץ שהוא בעין מאינו יהודי אסור לכפור, שהרי זה הוי גזל ממש, ולא עוד אלא אפילו קנה ממנו חפץ אסור להטעות אותו בחשבון בנתינת מעות, כמו שנאמר וחשב עם קונהו דמיירו בעובד כוכבים שהרי אינו מקנה לו החפץ אלא בעד הסכום שהשוו, והמטעהו בחשבון המעות, הרי זה כגונב את החפץ ולא כמפקיע חובו, ואפילו גניבת דעת שאין בה חסרון מעות אסור במשא ומתן כמו שכתבנו בסימן ס"ג. 



סעיף ה

כל החומד ביתו או כליו של חבירו, או כל דבר שאין בדעת חבירו למכרו, והוא הרבה עליו ריעים, או שהפציר בו בעצמו עד שמכרו לו, הרי זה עובר בלא תחמוד, ומשעה שנפתה בלבו וחשב, איך יקנה חפץ זה, עבר בלא תתאוה, כי אין תאוה אלא בלב בלבד, והתאוה מביאה לידי חימוד, והקונה את הדבר שהתאוה לו, עובר בשני לאוין, ולכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה. 



סעיף ו

מצות עשה על הגוזל להחזיר את הגזילה עצמה, אם היא בעינה ולא נשתנית, שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, והוא הדין לגנב. ואינו יוצא ידי חובתו בנתינת דמים, אפילו אם כבר נתייאשו הבעלים. אבל אם אבדה או שנשתנית בשינוי שאינו חוזר לברייתו, או ששקעה בבנין שיהיה לו הפסד גדול לסתור את הבנין, יוצא ידי חובתו בנתינת דמים כמו שהיתה שוה בשעת הגזלה, ואם הגוזל הוא במקום אחר, אינו צריך לשלוח את המעות למקומו, אלא מודיעו שיבא וישלם לו, אם מת הנגזל יחזיר ליורשיו. 



סעיף ז

הגוזל את הרבים כגון שהיה חנוני ומדד במדה חסרה, או ששקל במשקל חסר וכדומה או שהיה ממונה בקהל, והקיל על קרוביו והכביד על אחרים, וכן מי שנטל ריבית מרבים, תשובתו קשה, לפיכך יעשה צרכי רבים שגם הנגזלים יהנו מהם, ומכל מקום אותן שהוא יודע שגזל מהם, מחוייב להחזיר להם, ואינו יוצא ידי חובתו במה שעשה צרכי רבים. 



סעיף ח

אסור לקנות מהגנב או מהגזלן את החפץ שגנב או גזל, ואין חילוק בין שהוא ישראל או נכרי, כי גם הנכרי נצטוה על איסור גניבה וגזילה אפילו מנכרי חבירו, והוא משבע מצות שנצטוו עליהם, ועון גדול הוא לקנות מן הגנב או מן הגזלן, שהרי הוא מחזיק ידי עוברי עבירה, ועל זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו, וגורם לגנב שיגנוב עוד גם גנבות אחרות, ואם לא ימצא לוקח לא יגנוב, ואף על פי שאפשר לו להוליך את הגניבה למקום שאין מכירין אותו, אין זאת מצוי לו כל כך, ואם הקונה מתכוין לטובת הבעלים להחזירו להם, כשיחזרו לו מעותיו מותר, ודוקא כשלא היה באפשרי להבעלים בעצמם להציל. וכן אסור לקבל בפקדון דבר שנראה שהוא גנוב או גזול. 



סעיף ט

אפילו ליהנות שום הנאה מן הגניבה או מן הגזילה, כל זמן שהיא ביד הגנב או הגזלן אסור, ואפילו הנאה מועטת שגם בעליה לא היו מקפידים עליה, כגון חילוף מטבעות בשויו אסור במעות גנובות או גזולות, וכן ליכנס בבית גזול בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים, או לעבור בשדה גזולה אסור. 



סעיף י

ולכן מי שהוא גנב או גזלן מפורסם, שאין לו מלאכה אחרת אלא זאת, וכל ממונו בחזקת גנוב או גזול, אסור ליהנות ממנו, ואסור לעני לקחת ממנו צדקה. 



סעיף יא

וכן אם אחד רוצה למכור איזה חפץ שנראה שהוא גנוב, כגון שומרי פירות שמוכרים פירות במקום צנוע, או מוכר אחד שנושא איזה דבר בהצנע למכרו, או שאומר להקונה: הטמן, אסור לקנות, ואפילו לקנות מאשה איזה דבר, שיש לחוש שהיא מוכרת שלא מדעת בעלה, או לקנות מאיש דבר מתכשיטי האשה ומלבושיה, שיש לחוש שהוא מוכרם שלא מדעת אשתו אסור. 



סעיף יב

מי שנתחלפו לו כליו בבית המשתה וכדומה, הרי זה לא ישתמש בכלים אלו שבאו לידו ואינם שלו, וכשיבא בעל החפץ צריך להחזירו, לו, ואף על פי שהחפץ שלו נאבד, וכן כובסת המכבסת לרבים והביאה לו חלוק שאינו שלו, אסור ללבשו אלא צריך להחזיר לבעליו, ואף על פי ששלו נאבד, אך אם מונח אצלו ימים רבים, עד שאי אפשר שלא חקרו הבעלים בינתים אחר שלהם, אז מותר לו ללבשו, כי מסתמא סלקה הכובסת את בעליו ושלמה בעד החלוק הזה. 



סעיף יג

אסור ליהנות משום דבר של חבירו שלא מדעתו, אף על פי שברור לו שכשיודע לבעליו ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו מכל מקום אסור. לפיכך הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים, אף על פי שבעל הפרדס ובעל הגינה אוהבו וריעו אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שנהנה זה מפירותיו, מכל מקום כיון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור, וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה. 



סעיף יד

ומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו, לפי שכך נהגו בעלי הבתים, ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים, כיון שכך נהגו והבעלים יודעים מזה המנהג. ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בעלים, הואיל ודרכן בכך ויודעין הבעלים שדרכן בכך, וכן בפרדס אם הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים מותר וכן כל כיוצא בזה. 



סעיף טו

המוצא פירות בדרך תחת אין שהוא נוטה על הדרך, אם הם פירות שדרכן ליפול מן האילן, ובנפילתן הן נמאסות, או אפילו אינן נמאסות אלא שרוב העוברים שמה המה אינם יהודים, או שהן פירות שדרך הבהמות לאכול אותן, והן עוברות דרך שם, הרי הבעלים כבר נתיאשו מהן ומותרות, אבל אם הן פירות שאינן נמאסות בנפילתן, ורוב העוברים שמה המה ישראלים אסורין משום גזל, ואם הן של יתומים קטנים אסורים בכל ענין, כי הקטנים אין היאוש ומחילה שלהם כלום. 



סעיף טז

דינא דמלכותא דינא.