סיפורים לכבוד שבת
עיירת היהודים בלב היער
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בחמישי, 09 יולי 2020 17:50
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 623
פרשיה עלומה אודות העירה "ירושלים" שבלב היער, עירה שניצלה מתוך אחדות ומסירות, כשרוב השוהים בה הם זקנים, נשים וילדים .
באדיבות השבועון "מרוה לצמא".
הזמן : מלחמת העולם השניה .
המקום : מדינת בלרוס .
אבא של חיים הדף אותו קדימה. חיים נבהל. הוא מצא את עצמו בין זרועות חסונות שאחזו בו באחיזה איתנה. רצה להרים את עיניו למעלה, לראות למי שייכות הידים האלו, אך במקום זה הסתובב אחורה, לאבא הטוב שלו. למה אבא נשאר לעמוד? למה האיש הזה (מי הוא ?) מושך אותו קדימה ?
אבא הביט בו במבט טוב: "חיימק'ה, לך עם היהודי הזה, הוא יציל אותך!" ציירו שפתיו של אבא את המשפט .
"אבא", הזדעק חיים, "בוא איתי ".
"אני לא יכול!" אמר אבא והסתובב לאחור. חיימק'ה הספיק לראות את פניו שטופות הדמעות וכבר נאחז בידי האלמוני גבוה גבוה. האיש החזק נשא אותו כאילו היה עשוי מנוצות אוז. הם התרחקו מגטו לידא בדרכים עקלקלות. הם הסתתרו מאחורי שיחים, נכנסו לשוחות והמשיכו הלאה הלאה. חיימק'ה לא הביט באיש האוחז אותו. כולו ילד בן שמונה שנים וגופו הדקיק כמו בן חמש, כעס על האיש הזה, החוטף אותו מזרועותיו החמות של אבא .
רעש עמום עלה באזניו. עלוות ורשרוש חדגוני של עלים ברוח. אחר כך היכה ריח העשב והעץ באפו ותחושה חדשה זחלה בגופו. היער. הם הגיעו ליער. מתוך שכרון חושים ועיפות עמוקה, נרדם הילד על הכתפיים הרחבות. יותר לא זכר כלום. הוא התעורר בעיירה חדשה שהוקמה בלב היער .
***
"הייתי לבד. בלי אמא שנפטרה בתחילת המלחמה. בלי אבא והאחים הגדולים", מספר סבא, ר' חיים, לנכדיו המרותקים .
לבד, בלי איש מוכר אחד, אפילו אחד. לבד בלב היער, בין בקתות עץ משונות ויהודים בלתי מוכרים. פרצתי בבכי תמרורים .
האיש שהציל אותי היה הראשון שגילה כי התעוררתי. הוא אחז בידי והביט ישר לתוך עיני .
"מהיום אהיה אני אביך, חיים. אני ירוחם, חברו של אבא, ומהיום תהיה לי לבן במקום הבנים שהיו לי". הוא לא בכה כשדיבר. היה לו קול קשה וחסר רגש, אבל אני זיהיתי בעיניו היבשות הרבה אהבה ודאגה. המשפטים הברורים של ירוחם, הצליחו להרגיע אותי . הייתי צמא דווקא למילים האלו !"
"סבא, לאיזו עיירה הגעת!", שואלים הנכדים ור' חיים עונה בנחת, דוק געגוע בעיניו. "לעיירה מופלאה! ירושלים, כך כינו אותה הגויים. למעשה כל רחוב שלה נשא את שמה של קהילה אחרת שהיתה ואיננה. נאליבוקי, נובהרדוק, לידא ומיר. למעשה, שכנה העיירה בליבו של יער עד במדינת בלרוס, ממוקמת בין רוסיה ממזרח ופולין במערב. אני זוכר את היום הראשון להיותי בעיירה. קיבלתי ארוחה דשנה, כמוה לא אכלתי כבר חודשים ארוכים. כיכר לחם קטנה, עשויה קמח מים וגריסים. ירקות רעננים ונקניק אמיתי! אכלתי הכל בלי להשאיר פרור ואחר כך נשא אותי שוב ירוחם, מיטיבי, על ידיו ועשה לי סיבוב בעיירה .
הבטתי סביבי. עשרות בקתות זימלנקות היו פזורות מסביב. הגג היה עשוי מקרשים משופעים ומכוסים בעפר. הבקתות היו מוסוות בעצי מחט צעירים. ירוחם הסביר לי שהמטוסים הגרמניים שחגים מעל היער, יכולים לחשוב שאלו עצים נמוכים .
הבקתות הוקמו בשתי שורות ארוכות משני צידי הרחוב. הגענו לבית הכנסת והמשכנו לאזור בתי המלאכה. ירוחם הוריד אותי בסנדלריה. נעלי היו קרועות ופעורות. מספר סנדלרים ישבו מתחת לעצי אורן ונקשו בפטישיהם. על ידם ישב נער בגיל בר מצוה, שהיה מכין עבורים מסמרים ."
"מכין מסמרים?" נדהם ירוחם בן השלוש עשרה, נכדו הגדול של סבא ר' חיים (כן , ירוחם נקא על שם אביו השני של סבא, האיש שהציל אותו ).
"כשאין ברירה, אפשר", חייך הסבא. "הנער אחז בידו עץ תרזה חד, חתך והקציע ממנו מסמרים, יבש אותם בשמש והגישם לסנדלרים. כשהיו נזקקים למסמר ברזל דוקא ולא מסמר עץ , הצליח הנער ליצור מטיל נחושת מסמר אמיתי .
הסנדלר בחן את נעלי שהיו בהם חורים יותר מעור, ולבסוף קבע שיש להצמיד לי סוליות חדשות. עד מהרה הובא צמיג מכונית לסנדלריה והסנדלר החרוץ הכין לי סוליה לתפארת .
המשכנו לטחנת הקמח. שני סוסים חגו מסביב לאבן ריחיים וסובבו גלגל. עשרה אנשים עבדו שם, טוחנים קמח וגריסים .
ירוחם גם הראה לי באותו יום ראשון את "בית החרושת" לנקניק ממנו אכלתי את הנקניק הטעים שהוגש לי .
ר' דוד ברוק השוחט, ניהל את בית החרושת הזה. ר' דוד הקפיד על כשרות מהודרת . אחר כך המשכנואל מקום מרעה הפרות. כאן הוריד אותי שוב ירוחם על רגלי והחל ללמד אותי כיצד יהיה עלי לשמור על הפרות .
"אני?" נדהמתי .
"כמובן", קבע ירוחם, "לאחר שנלמד שיעור תורה, תצא לרעות את הפרות עם עוד נערים ".
נבהלתי מאוד. הפרות היו גבוהות הרבה יותר ממני. היו שם שישים פרות שהביטו בי במבט מאיים, אך לא היתה לי ברירה .
בהמשך התרגלתי ואפילו נהניתי מעבודתי. התחברתי לקבוצת הרועים, שהיו ברובם יתונים, והפכנו למשפחה אחת. היו לי אחים גדולים וקטנים והיה לנו טוב ביחד .
אנחנו היינו שייכים לקבוצת שומרי התורה והמצוות ביער. אנחנו, כלומר, ירוחם "אבי" ואני. המפקד הכיר בזכותנו להקדיש זמן לתפילות, ומצוות וכשרות. המפקד ידע שבזכות אלו נינצל ".
"מי היה המפקד?" שואלים הנכדים ולצורך ההסבר מפליג סבא לאחור. "כאשר הכניסו הגרמנים את היהודים לגטאות, נמלטו ליערות העד האחים לבית ביילסקי, הבולט שבהם היה טוביה ביילסקי .
"משימתנו היא להציל יהודים מהגטאות", הבטיחו האחים המסורים "לדאוג לשלומם ולקיומם, לספק את כל צרכיהם, ולהעביר אותם חיים עד השחרור. אם לא נעשה כך, אין לנו זכות קיום ביער ".
"א לעבעדיקר יוד! א לעבעדיקע יידישע פרוי! א לעבעדיקער יידישער קינד". (יהודי חי, יהודיה, חיה, ילד יהודי חי )
הם ידעו שזקנים, נשים וילדים הם המועמדים הראשונים להשמדה. לכן החליטו להצילם ויהי מה. הם הקימו עיירה בלב יער. שליש מתושבי העיירה, וביניהם ירוחם, היו פרטיזנים נושאי נשק. הם הגנו בחרוף נפש על מאות הזקנים, הנשים והילדים ששהו בעיירה .
יום אחד נשמע טרטור המטוסים קרוב מתמיד. ידענו שהסכנה קרובה. נצמדתי לירוחם והבטתי סביבי בבלבול. העיירה התחלקה לקבוצות: הבקתות פורקו והמכונות נארזו. מה קרה ? נחרדתי .
"אין זו פעם ראשונה", הרגיע אותי ירוחם. "זהו תרגיל פינוי שגרתי. כשהגרמנים מקיפים, אנחנו חייבים לפרק הכל ולעבור דירה ".
מצאנו קרחת יער חדשה ובנינו שוב את העיירה .
כעבור תקופה, החל המזון בעיירה לאזול. היינו כל כך רעבים. ניסינו ללמוד תורה עוד ועוד כדי לא להרגיש ברעב. ירוחם ואני יצאנו ללקט פטריות ותותים. כמה שאכלנו יותר, כך היינו רעבים יותר .
ההצלה הגיעה מכיוון בלתי צפוי. הגרמנים, שניסו לתפוס אותנו ולא הצליחו, כילו את חמתם בכפרים שבסביבה. הם חשבו בכפריים שמסייעים לנו. מתוך הכפרים ההרוסים הללו , הצליחו הפרטיזנים לקחת כל טוב .
***
"סבא, כמה זמן גרת בעיירה הזו?" שואלים שוב הנכדים .
"בן 11 הייתי כשהסתיימה המלחמה", נאנח סבא, "שלוש שנים גרתי בעיירה ירושלים אשר בלב היער. היו לי אבא ומאות אחים. משפחה ענקית בת 1230 יהודים .
כולנו ניצלנו. אתם מבינים, ילדים ?
מסביב שואה וסער ושכול ואבדון ,
ועיירה אחת בלב יער. עיירה מאוחדת ומלוכדת של יהודים יראי שמיים שעסקו בגמילות חסדים, ניצלה בחסדי ה '.
יצאנו יחד ירוחם ואני. חזרנו ללידא ומשם ברחנו מהר מאוד. רצינו לחיות, לא רצינו לראות את החורבן .
בדרך לארץ ישראל, מצא ירוחם את בנו הקטן, עליו כבר כמעט ישב שבעה , מתוך בטחון שלא שרד. ואני מצאתי את אחי השני. מלאכים טובים שמרו עליהם. היינו נרגשים. זכינו למצוא בן משפחה. ובכל אופן ידענו. משפחת ירושלים מן היער תמיד נותרה משפחה אחת !"
***
יום אחד, התארגנה קבוצת פורשם מן העיירה. הם רצו לחיות לבד, בלי הנטל של הזקנים, הנשים והילדים .
ביילסקי המפקד נשא נאום תקיף .
"שום יהודי לא יישאר יחידי ביער. כל היהודים זכאים לחיות. החלשים אף הם רוצים לחיות. ובכלל, אין איש יודע אם ומתי אורב לו המוות ...."
כשהיו פרטיזנים שחפצו לפגוע בגרמנים טען בתוקף :
"עדיף לי להציל ילד יהודי קטן אחד על פני עשרים גרמנים הרוגים ".