Home דברי הלכה
דברי הלכה
מדיני ניחום אבלים וביקור חולים בשבת
מקבץ שבת הלכה ואגדה - דברי הלכה

א. אף על פי שניחום אבלים וביקור חולים עלול לגרום לו להצטער עמם, מכל מקום התירו חכמים לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, וצריך להרחיב דעתם בתנחומים שלא יצטערו, ולא יאמר להם כדרך שאומר בחול, אלא יאמר לאבל שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבא, ולחולה יאמר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. רפ"ז א' סק"ג
ב. וכיון שהתירוהו בקושי, לא יפה עושים אותם שכל ימי השבוע אין הולכין לנחם ולבקר, ורק בשבת עושים כן. אמנם מי שהיה טרוד בימות החול יכול לילך בשבת. וכן מי שכבר ביקר בימות החול יכול לבקר אף בשבת, שביקור חולים אין לו שיעור. רפ"ז סק"א וביאוה"ל
ג. אסור להצטער בשבת, וכן אין להתענות עבור שום צרה, ואף בתפילה אין צועקין על שום צרה, פרט לצרת מזונות של הרבים, ואפילו על יחיד הנרדף ומצוי בסכנה צועקין בתפילה. ודווקא כשיש לו סכנה לאותו היום, אבל מי שאינו מסוכן לאותו היום לא. רפ"ח סקכ"ח 
ד. כשעושים מי שבירך עבור חולה שאין בו סכנה לאותו היום, אומרים שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. רפ"ח סקכ"ח
ה. אשה מעוברת המקשה לילד, הרי היא בכלל חולה שיש בו סכנה, ומתפללים עליה בשבת. וכן מתפללין על היולדת בתוך שבוע הראשון ללידתה. רפ"ח סקכ"ח 
ו. לענין בקשה על החולה או על צרכיו בהרהור, כגון בשעת ברית מילה שנוהגין להרהר בבקשות פרטיות, אחרוני זמננו התירו. שולחן שלמה להגרש"ז אויערבאך זצ"ל
ז. אף שאין לאדם לשאול צרכיו בשבת, כגון על חולי או פרנסה, לפי שדומה בזה שיש לו צער. אבל חרטת עוונות טוב לומר בכל יום ואפילו בשבת. רפ"ח סקכ"ב

 
מדיני יציאה במקל בשבת לרשות הרבים
מקבץ שבת הלכה ואגדה - דברי הלכה

1. אסור מדברי חכמים ליטול מקל בשבת, ואפילו במקום שיש בו עירוב, מטעם שהוא דבר שאינו עומד לשימוש, הרי זה נקרא מוקצה מחמת גופו. (שח הקדמה)
2. ואפילו ייחד את המקל מערב שבת, אסור לטלטלו בשבת שלא לצורך, כיון שטלטולו שלא לצורך יש בו משום זילותא לשבת. (שא, שעה"צ ע"ג)
3. אבל חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לו לילך עם מקלו ואפילו לצאת בו לרשות הרבים, כיון שהמקל נחשב אצלו כמו מנעל אצל שאר בני אדם. (שא, יז)
4. וכן זקן או חולה שאינם יכולים לילך בלא מקל, רשאים ג"כ להוציא מקלם לרשות הרבים. אולם אם בביתו הרי הם הולכים בלא מקל, ורק בחוץ רוצים לילך במקל מחשש שמא יפלו, אסור להם לצאת בו לרשות הרבים, כיון שבאופן כזה אין המקל נחשב כמנעליהם אלא כמשא, אמנם במקום שיש בו עירוב מותר. (שא, סס"ד)
5. מקום שהאדם מפחד שמא יפול בו, כגון מדרון או מקום רטוב העלול להחליק בו, יש מתירים לילך בו עם מקל ויש אוסרין. (שא סס"ה)
6. סומא ההולך עם מקל, אסור להוציאו לרשות הרבים, כיון שיכול לילך בלעדיו, והמקל לא נועד אלא ליישר פסיעותיו, לכך אינו חשוב כמנעלו. (שא, יח)
7. אדם הנושא בידו מקל לכבוד ולתפארת, אסור ליטלו ברה"ר, כיון שזה נחשב כמשא, ואף שהותר לצאת בתכשיט, מכל מקום אסור לישא את התכשיט בידו, אבל במקום שיש בו עירוב מותר. (שא סס"ו)

 
מדיני הוצאה מרשות לרשות
מקבץ שבת הלכה ואגדה - דברי הלכה

1. אסור מן התורה להוציא כל דבר שהוא מרשות לרשות, כגון מרשות הרבים לרשות היחיד או להיפך, וכן אסור מן התורה להעביר ברשות הרבים ארבע אמות. [שבת עג.]
2. אולם דבר שהוא מלבוש או תכשיט שנחשב ג"כ כמלבוש אינו בכלל משא, ולכך מותר מן התורה לצאת בשבת מרשות לרשות כשהוא לבוש בכל סוג מלבוש או תכשיט. וכמובן שאם אינו לבוש בבגד זה או בתכשיט אלא נושאו בידו, הדבר אסור, ורק כשהוא לובשו מותר לצאת בו.
3. יש כמה דברים שאסורים מדרבנן אף על פי שהם בכלל מלבוש, יש מהם שאסרוהו לפי שחששו שיורידנו מעליו כגון שהאשה תסיר את תכשיטה בכדי להראותו לחברתה ובתוך כדי כך תעבירנו ד' אמות ברה"ר, ויש שאסרו לפי שהוא מונח על האדם ברפיון, ויש לחוש שמא יפול ממנו בהליכתו, ויבוא להעבירנו מבלי משים ד' אמות ברה"ר.
4. יש שאסרוהו לפי שחששו שמא יבא האדם להוריד מעליו מלבוש זה מחמת שיצחקו וילעגו עליו בני אדם, ואז יעבירנו ד' אמות ברה"ר. ויש שאסרו משום מראית העין שאינו נראה כמלבושו. ויש שאסרו מטעמים נוספים. ויש בדבר זה פרטים רבים, ונפרטם בעזרת ד' בהמשך.
5. אף שברשות היחיד מותר להעביר, אולם להעביר מרשות היחיד שלו, לרשות היחיד המשותפת לו עם אחרים אסור מדרבנן, לכן מעיקר הדין אסור להוציא מביתו לחדר המדרגות או להיפך, וכן אסור להוציא מחצרו לשביל המשותף שלפני ביתו, גם כשאינו נחשב רשות הרבים.
6. כדי שיוכל להעביר ממקום למקום תיקנו חכמים עירובי חצירות, שאז נחשב כאילו כולם אורחים אצל אחד השכנים, ובאופן זה מותר להוציא או להכניס מהחצר המשותפת לביתו.
7. וכן יש אופנים שניתן לערב שכונות ואף ערים להחשיבם כרשות היחיד, [ובתנאי שאין רשות הרבים גמורה עוברת בתוכם], ובאופן עשיית העירוב יש דינים רבים, ועל כל אחד לברר במקומו אם נעשה עירוב כזה, ואם משגיחים עליו כראוי על ידי תלמיד חכם וירא שמים, ומה הם תחומי העירוב שבו מותר לטלטל, ולפי זה ינהג. ודבר זה צריך זהירות שרבים מעמי הארצות נכשלים בזה מבלי דעת.

 
מדיני ניעור וניקוי הבגד בשבת
מקבץ שבת הלכה ואגדה - דברי הלכה

1. אחד מל"ט המלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת מלבן שהיא ניקוי הצמר וליבונו, ובכלל זה איסור כביסת הבגדים בשבת, ויש חילוקי דינים ופרטים רבים בדבר מה נחשב בכלל כיבוס ואסור, ונפרט חלק מהם. (שבת עג.)
2. בגד שחור חדש [כלומר, שניכר בו עדיין חידושו] שירד עליו טל, אם מקפיד שלא ללבשו בצורה זו בלא שינערו, אסור לנערו לפי שעל ידי הניעור מייפהו, והרי זה בכלל איסור כיבוס, אבל אם הבגד ישן או צבעוני מותר לנערו מן הטל שניעור בגד זה אינו מייפהו, וממילא אינו בכלל כיבוס. (שב, א')
3. דעת רש"י והרבה ראשונים שאסור לנער בגד שחור חדש מן האבק שעליו, אם מקפיד על כך, לפי שבזה עובר משום מלבן. ועל כן כשמגיע לבית הכנסת וכדומה, יניח כובעו ובגדו העליון במקום שמור, שלא יפול ויתלכלך ועלול ליכשל חלילה באיסור זה של כיבוס הבגד. (שב סק"ה ו')
4. לכלוך העומד מעל הבגד ואינו דבוק בו, כגון שנתפזרו נוצות ונפלו על בגדו, מותר להסירם בשבת, לפי שאין זה בכלל כיבוס מאחר ואינם תחובים בתוך הבגד. (שב, סק"ז, ועי' שעה"צ ט')
5. בגד שנרטב במים, אסור לנערו כדי שיצאו מימיו, כיון שמקפיד בכך הרי יש בזה משום איסור סחיטה. (שב, סק"ג)
6. בגד שנשאר בו משעת עשייתו שיירי חוטים וכדו', אסור להסירם בשבת בשביל לתקן ולייפות את הבגד, ויש בזה משום איסור תורה של מכה בפטיש. (שב, ב' סק"ט)
7. אסור לקפל בגדים בשבת בצורת קיפולם הראשון אלא א"כ יש בהם ארבעה תנאים, א. שמתכונן ללובשו בשבת. ב. שיקפלנו אדם אחד בידו. ג. שיהא הבגד חדש שלא נתכבס. ד. שיהא בגד לבן. לכן הפושט טלית גדול שעליו לאחר תפילת השבת לא יקפלנו, מאחר שאינו עומד ללובשה שוב בשבת, אבל שלא בצורת קיפול הראשון מותר. (שב, ג' סקי"ג)

 
דיני ניקוי הטיט ממנעליו בשבת
מקבץ שבת הלכה ואגדה - דברי הלכה

1. טיט שעל גבי מנעליו, אין לגרדו אפילו בגב הסכין, מאחר שעל ידי הגרידה מתקלף מקצת מן העור, והוא בכלל איסור ממחק. ואף שאין כוונתו אלא לנקות את המנעל, מכל מקום ברור שיקלף גם מן העור, ועל כן אסור. (ש"ב ח סקל"ז)
2. ברזל המונח בפתחי הבתים בשביל לקנח בהם את הנעליים, אם ראש הברזל חד אסור מהטעם הנזכר, ואם ראשו רחב ועבה הט"ז מתיר, אולם המג"א מחמיר גם בזה. (ש"ב ס"ק כ"ו ל"ח)
3. אולם לכו"ע מותר לקנח בנחת, שבאופן זה אין לחוש שמא ימחק מן העור, ובפרט אם הטיט עדיין לח אין להחמיר בזה. (ש"ב סקכ"ו)
4. מותר לדברי הכל לקנח טיט שעל גבי מנעלו על ידי שפשוף בקורה או באבן או בכותל העשוי מעץ.(ש"ב ו' ס"ק כ"ו כ"ז)
5. נחלקו הפוסקים אם מותר לקנח בקרקע (כיון שיש לחוש שמא יבא להשוות גומות), ובכותל של אבנים (כיון שיש לחוש שמא נראה כמוסיף על הבנין). (ש"ב ו')
6. אסור לדברי הכל לקנח את הטיט שעל גבי מנעלו בקרקע במקום שיש בו גומא, מאחר שיש לחוש שמא יבא להשוות את הגומא ויעבור על איסור בונה. (ש"ב סקכ"ח)
7. מותר לשפוך מים על הטיט הדבוק למנעל עד שיכלה מאליו, אבל לא ישפשף בידו. (ש"ב ט' סק"מ)

 
<< התחלה < הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 הבא > סיום >>

JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL